את חופשת הפסח
האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר.
גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני
הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.
התחלנו במסיבה עם
בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים.
התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים
פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל
פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.
עם הקקי הצלחנו פחות.
הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת
ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים
שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו
מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה
המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים
ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך
בקלות.
תקפנו את עניין הקקי
מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים.
הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש
לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי
המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו
בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר
האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי
וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל
המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול
טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי
השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת
האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות
בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.
"השיא"
באותו חול המועד ממש,
יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו
על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא
יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי
שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת
מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים
והרגשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה