פוסט בית חולים

התכנון המקורי, אחרי הרבה זמן של שקט בבלוג, היה לכתוב פוסט על היציאה (בשעה טובה, בלי עין הרע, חמסה חמסה) מתקופת האבטלה בת החצי שנה (תקופת ה"דוקטורט") בחזרה למעגל לובשי החולצות המכופתרות.

חצי שנה בבית משנה אותך באופן מסוים. כן, יש גם את הציניות שמתחדדת אבל בנוסף לזה, אותי הישיבה הממושכת בבית הפכה לעקר בית במלוא מובן המילה. להעיר את הילדים, לצחצח שיניים, להלביש, להכין ארוחת בוקר, ומהר מהר לדחוס את כולם לאוטו, כדי שאפשר יהיה להתפנות לדבר העיקרי שעל סדר היום שלי- ערימות של כביסה, ארגז חול מאולתר בסלון מהנעליים של הגדול, וסירים בכיור. הרבה סירים בכיור כל הזמן. כן, היו גם כמה עונות של ריי דונובן שסירבתי לזנוח, אבל מטלות הבית היו העיקר והשתעבדתי אליהם. אבל לא על השעבוד לבית והחופש לעבוד אני הולך לכתוב, אלא על אותו רגע של חסר אונים, שהנסיכה הקטנה לא הפסיקה להקיא ואחרי בדיקות רנטגן לא חד משמעיות, הרופא ציווה עלינו לנסוע לחדר מיון.

באחד הפוסטים הראשונים אחרי הולדת בני הבכור, כתבתי שנהייתי רגיש (על גבול הבכיין) בכל מה שקשור להורות ולילדים, ואם הייתי 'סתם' רגיש עד עכשיו, פתאום בלי הכנה זה נהיה רגיש שבעתיים.

אחרי שכל הדרך הביתה אני מחזיק את עצמי הכי חזק שאני יכול, משנן לעצמי כמנטרה שהנסיכה ואשתי צריכים אותי חזק, אני נכנס לאוטו, והמתוקה עם הפנים הכי עייפות מוציאה את המוצץ מחייכת טיפה וממלמלת "אבא". בן רגע ולא משנה כמה מראש התכוננתי, נמסתי לשלולית, ולמרות שאמרתי שאני צרוד, היו אלה דמעות שחנקו את גרוני.

הדרך לבית החולים התארכה כמו הדרך מאילת לרמת הגולן. כל רמזור וכל האטה הרגישו כמו נצח קטן, ואנחנו רק רוצים להגיע בשביל שיבדקו, יגידו שזה הרע במיעוטו וישחררו הביתה.

אחרי סדרת בדיקות, עירוי נוזלים, והתייעצויות עם שלל רחב של מומחים שללו את האפשרות שמדובר בעצם זר וכל הסימנים הצביעו על זה שכנראה מדובר בדלקת ריאות שתפסנו בזמן. בין בדיקה לבדיקה, אנחנו שרים לה בשביל להפיג מעט את החשש, מהמקום החדש והלא מוכר והאנשים בחלוקים הלבנים. אחרי שסיימנו עם שירי פעוטות, שרתי לנסיכה הקטנה "את האחת שלי" של ישי לוי. משום מקום, היא מגיבה בחיוך, ושוב הדמעות האלה חונקות את הגרון, ומבלי לשים לב יוצא לי חיקוי ספונטני של ישי לוי, דרכו אני מסווה כמה היא מרגשת אותי.

אחרי טיפול אנטיביוטי וכמה שעות במיון אנחנו משוחררים לבסוף הביתה, ולמרות העייפות אנחנו ממהרים לצאת, שלא יתחרטו. בדלת הכניסה לבית, הקטנה מקיאה שוב, אחרי כמה שעות של הפסקה והתסכול, מהול בחרדה חוזר לנו לפנים. מתקשרים שוב למיון, מבררים, מרגיעים אותנו אבל מבהירים שאם ההקאות ממשיכות, חייבים לחזור.

לילה דרוך ומתוח עבר על כולנו, אבל הכל עבר בשלום ובימים הבאים היא לאט-לאט חזרה לעצמה. כמובן שהיא לא תזכור מזה כלום, אבל לרגעים האלה של חוסר האונים והחרדה ייקח עוד זמן להתקהות.

לא שהיה לי ספק, אבל ברגעים האלה, אני מגלה בפעם המי יודע כמה, שהמין היפה הוא לא רק יפה, הוא גם יותר חזק. אנחנו האבות, אולי נראים קשוחים כלפי חוץ, אבל שזה קשור לילדים שלנו אנחנו רגשנים, אמוציונליים וחסרי היגיון. 

פה גם המקום להודות לרופא הילדים המדהים שלנו, ולצוות חדר מיון ילדים של ביה"ח וולפסון.