לגברים יש מספר מעט
מאוד של עקרונות, שהם נשארים נאמנים אליהם במהלך כל ימי חייהם. בראש ובראשונה האישה
שלנו. קבוצת הספורט שלנו, שלא משנה כמה היא נכשלת, היא שלנו ואנחנו איתה באש ובמים
והספר שלנו. כן, כן הספר, זה שחותך את קצוות השיער שלנו, מסדר לנו את הפאות לחיים,
מעצב את חיינו.
אני יכול למנות על יד
אחת, את כל הספרים שטיפלו לי בשיער בחיי הבוגרים- פיני, בעל מספרה בקניון. אינס-
שפעם "סיפרה" לאימא שלי את נקודת החן על הראש (וזאת גם הייתה הפעם
האחרונה שהפקדתי בידה את ראשי). שלומי- שהיה מגיע עד הבית, באיחור של שעה וקצת וכל
תספורת אצלו הייתה קצת כמו משחק של רולטה רוסית, לעולם לא הייתי יודע אם יהיו לי
קוצים או קרחת. מישל- שהחופפת שיער שלו התחילה איתי בלי בושה, ועד לתספורת
האחרונה- הספר עומר, וזה היה מושלם. אצל
עומר ידעתי בדיוק מה אני מקבל, המחיר לא היה גבוה, היחס אישי, השתיקות ושיחות
החולין היו בדיוק במינון הנכון. זה לא הצריך שום מאמץ, התור היה מוזמן מראש
ומתוזמן. אני יכול להישבע שפעם אחת נרדמתי לו על הכסא מרוב שהרגשתי בנוח.
גם שעברתי דירה לעיר
אחרת המשכתי להגיע במיוחד לעיירת ילדותי (ממש "עיירת") בשביל להסתפר אצל
עומר. נאמנות זה נאמנות וקלף מנצח לא מחליפים. שלוש שנים הגעתי אליו במיוחד
וסירבתי לשמוע על ספרים בעיר החדשה אליה עברתי. "אף אחד לא יצליח לשחזר את
התספורת ואת הדיוק של עומר", היה מה שנהגתי להגיד לכל מי שצחק שאני מגיע
במיוחד בשבילו לעיירה.
לאחרונה שיערי ארך
וארך פרא (טפו טפו טפו בגילי...) ולא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי למצוא זמן להגיע
במיוחד לעומר. אמרתי אחרי החגים, אבל גם אלה עברו והשיער שלי נשאר לא מטופל, לא
מסודר וקצת מזכיר את זה של ג'וני דפ באדוארד והמספריים. לבסוף נכנעתי לכוחות
המקומיים. מצאתי מספרה קטנה (לא ידעתי עד כמה קטנה) בעירי החדשה, המחיר היה נאה
בעיניי וגם העובדה שמדובר לא בסלון יופי עשה את שלו. התקשרתי להזמין תור. אמרו לי
שאצלם לא מזמינים תור (מה אנחנו פרובינציה???) ולהגיע אחרי 4. ממושמע שכמוני,
הגעתי אחרי שלאף שטונדה בסביבות חמש וחצי. הספר שקיבל את פניי, שאל אם אני מסתפר
במכונה או במספריים. הסברתי לו שאני מעדיף שילוב של השניים ואילו הוא מצידו אמר לי
לחכות לספר השני. חיכיתי.
הספר השני (שקצת דומה
לשלומי) סיים את הלקוח הקודם וזימן אותי לכסא. נתתי לו הוראות מפורשות- לא קצר
מדיי, לא ארוך מדיי, קצת לסדר. אני לא טיפוס שבנוי לשינויים. הספר נתן חצי חיוך,
ענה לטלפון וניגש לעבודה. לחץ הדם שלי עלה והלב האיץ כמו של כלב במירוץ כלבים.
הסתכלתי לכיוון המראה ממולי ועצמתי עין בניסיון להגיע לאותה רמת נוחות כמו אצל
עומר. לשווא. עדיין לא סמכתי על הספר החדש שאת שמו שאני בכלל לא מכיר, הבנתי שאני
רק בראשיתו של תהליך. לקראת הסיום הספר החדש שאל אותי איך אני מסתרק (עומר יודע את
זה) ואם זה מספיק קצר עבורי. עניתי שכן וחיכיתי לטאץ' הסיום- סכין הגילוח.
טאץ' הסיום היה
טראומטי בשבילי- הפאות לחיים לא היו שוות באורך ובעורף נפער פצע מדמם מכיוון שאני
"רגיש מדיי" (לדברי הספר. כמובן שלהפעלת הכוח מצידו לא הייתה שום השפעה
על הפצע).
אמרתי תודה על
הפריזורה החדשה, ניגבתי את הדימום. שילמתי וקיבלתי במתנה מגנט של המספרה לפעם הבאה
(תהיה?). יצאתי החוצה עם המסקנה הבלתי נמנעת, שעל חוסר נאמנות לספר יש מחיר שצריך
לשלם. קנס יציאה אם תרצו.
אני מאוד מקווה שאת
התספורת הבאה אני אעשה אצל עומר, ושהוא בכלל יקבל אותי חזרה, בלי כל הסצנות קנאה.
חטאתי לא הייתי נאמן.
