*מודע לעובדה שהכותרת עלולה לגרום למרמור אצל נשים מסוימות. הכותרת
שלא על דעתה של אשתי ולמעשה בניגוד גמור לבקשתה.
מלכתחילה, אשתי יצאה
בהצהרה שלא משנה מה, עד ראש השנה היא יולדת. לא הפריעה לה העובדה שבשבוע בו חל ראש
השנה היא תהיה "סך הכל" בשבוע 39, כך שלי לפחות, הדרך לשבוע 41 נראתה
בלתי נמנעת. למזלה של אשתי, היה חשד שהעוברית תהיה גדולה, בדומה לאחיה הבכור
וניתוח קיסרי עמד על הפרק. עם חלוף השבועות ומעקב גדילה בקופת החולים, אכן החשד
אומת. העוברית גדולה, ואם לא תתפתח לידה טבעית עד שבוע 38 הולכים לניתוח. למרבה
ההפתעה הלידה לא התפתחה, וכך מהיום למחר מצאנו את עצמנו בתור לניתוח קיסרי
"אלקטיבי". למרות שיש בתי חולים שמחייבים את הבעל להגיע במיוחד לפני, על
מנת לעבור הכנה לנוכחות בחדר הניתוח בזמן הקיסרי, בבית חולים בילינסון הכלל לא חל.
בבילינסון נולדים מוכנים, צ'אק נוריס סטייל. בכניסה לחדר הניתוח, קיבלתי סט בגדים
של מנתח ומכיוון שהבנתי שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לדמות לרופא, בזמן שאשתי קיבלה
הרדמה ספינאלית, אני עשיתי סלפי והתלוצצתי עם האחיות.
כשקראו לי לחדר
הניתוח כולם היו במקומות והייתה הרגשה שמחכים רק לי. טוב שבאתי. החזקתי את היד
לאשתי וליטפתי לה את הראש. רגע אחד היא אמרה שהיא מרגישה לחץ ושנייה לאחר מכן כבר
שמעתי קולות של בכי. לכמה שניות איבדתי את הידיים והרגליים ואם הרופאה המרדימה לא
הייתה מזכירה לי לצלם, סביר להניח שהיום לא היו לי תמונות. צילמתי את אשתי ואת
התינוקת, את הרופאים ואת חדר הניתוח, להישאר ממוקד נראה בלתי סביר באותו הרגע.
בינתיים עטפו את התינוקת והגישו אותה לאשתי. צילמתי ובכיתי, בכיתי והמשכתי לצלם.
האחות קראה לי להתלוות לחדר השני שם נשקול את התינוקת וננקה אותה. התנצלתי בפני
האחות על כל הבכי, והאשמתי את ההורמונים של אשתי. כנראה נדבקתי ממנה.
ניסיתי להיות נחוץ,
בעודי עומד מהצד ומשקיף על האחות שעוטפת את התינוקת בשמיכה ביד אחת, חותכת את חבל הטבור ביד השנייה ובמקביל מרגיעה אותי. שרתי שירים, סיפרתי לתינוקת על המשפחה שלה
ועל אח שלה בפרט ובירכתי אותה עם הגעתה לעולם הצ'וקומוקו שלנו.
למוד ניסיון ידעתי
שעכשיו נעלה לתינוקייה שם יעשו לה צ'ק אין קטן ואני אחזור לחדר ההתאוששות. ביקשתי
מהאחיות שעוד לא הכירו את ה'דרמה קווין' שאני סליחה, והם אמרו שזה עדיף מאבות
שמשאירים את הילדים ופשוט הולכים. גם זה עשה לי לבכות. נו, הורמונים.
לחדר ההתאוששות לא
נתנו לי להיכנס וכדאי לפלס את דרכי פנימה, נאלצתי לעשות עיניים לאחת האחיות שיש
לנו מוצא משותף. לבסוף היא התרצתה וביקשה שאצמד אליה. כך עשיתי, עד שראיתי אישה
שמאוד דומה לאשתי ושברתי מהאחות על מנת ללכת אליה.
-"לאן אתה
הולך?", שאלה אותי האחות.
-"לאשתי",
עניתי, בלב תוהה על השאלה המוזרה.
-"זאת לא אשתך!"
היא אומרת לי.
-"זאת אשתי!"
אני מתעקש.
ברגע זה באמת התעורר
ספק, כאשר האישה שאליה עמדתי לגשת התרוממה מעט, מבוהלת, וסימנה לי עם היד לשלילה.
"אני לא אשתך", היא לחשה.
נבהלתי. אשתי לא מזהה
אותי.
או אז ראיתי גבר עומד
לצידה והבנתי שהוא בעלה וזאת באמת לא אשתי.
הבכי ממוקדם התחלף
לצחוק מתגלגל, ואשתי אחרי הרדמה ביקשה שאצא. אסור לה לצחוק והצחוק כנראה מדבק,
בדומה להורמונים. אחרי שווידאתי שמצבה בסדר יצאתי והמשכתי לחכות לאיחוד המשפחה.
אחרי שישבתי שעה וקצת
ושום דבר לא קרה הלכתי לאכול. כשחזרתי אמרו לי שאשתי עברה למחלקה ושאמהר. כל הדרך
קיללתי את מרפי ורצתי.
כשהגעתי למחלקה האחות
האחראית צעקה עליי ואמרה לי לא לרוץ. אין לחץ.
לה אולי אין לחץ, לי
היה באותו יום הרבה מאוד לחץ.
כשהדברים החלו להירגע
ולהסתדר גלגלו לחדר של אשתי אישה לא קטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפיים דומות
לאלה של אשתי.
-אתה זוכר שבלבלת
אותי עם אשתך?" היא פנתה אליי.
"לא יכולת לשכוח
אהה", מלמלתי לה בחזרה, ואשתי מעט נעלבת שהבלבול היה איתה רק שאלה אותי
"איך יכולת?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה