השבוע, שעה שאני יושב לתומי באוטו באמצע פקק תנועה גדול בכביש 1, מנסה
להנעים את זמני בשירה בקולי קולות (כמובן שעם הדיסק של ארבע אחר הצהריים), עושה
קצת שיחות עבודה ובעיקר מחכה להגיע ליעד, כדברי הג'י.פי.אס, הרגשתי שתי חבטות אדירות
מאחורה. היטלטלתי קדימה ואחורה כמו מטוטלת, כיביתי את אריק סיני ("הבתים
שנגמרו ליד הים") והבנתי שבעל כורחי, נהפכתי לקורבן בתאונת שרשרת.
האינסטינקט הראשוני היה, "לא משנה מה, אני מהאוטו לא יוצא".
כולנו מכירים את הסטטיסטיקה ואת הנהגים "הזהירים" הישראלים, כל אלו רק
חיזקו אצלי את האינסטינקט החייתי של הישרדות. שעה שאני ממשיך לשבת באוטו ולשבח את
עצמי על ההחלטה האמיצה לא לצאת, שמעתי דפיקה על חלון הרכב. "אתה יוצא או
מה?". "או מה", הייתה התשובה המיידית שמלמלתי לעצמי, אבל הבנתי
שאין ברירה ובאמת צריך לצאת. רעדו לי הרגליים והידיים, שכחתי מילים בעברית ולא ממש
הצלחתי לתחזק משפטים שלמים- אנדרלין.
יצאתי מהאוטו והנהג שפגע בי נראה יותר מסכן ממני, מהאוטו הפוגע (ג'יפ
לאנד קרוזר) יצאה בלונדינית משופצת (כנראה מבית רונית רפאל), מחויכת למשעי שכלל לא
הבינה על מה כל המהומה. היא ניגשה אליי ושאלה אם אני יכול לעזור לה להניע את האוטו
("זיבי"). אמרתי לה לא לקוני ושתזמין גרר. כמובן שהיא לא ידעה איך ושאלה
אני מכיר גרר קרוב. גיחכתי.
הנהג של האוטו שפגע בי שאל אם מתפנים לבית חולים, ניסיתי להסביר לו
שזה לא הזמן לרומנטיקה וכמו שתמיד לימדו אותי, כל איש לעצמו. "אני מתפנה"
אמרתי לו לבסוף, מה שבטוח בטוח. החלפנו פרטים נפרדתי לשלום ונסעתי לאיכילוב
להיבדק.
"טפו טפו טפו, הכל בסדר", אמרה הרופאה ונקשה שלוש פעמים על
עץ אחרי שהיא ראתה את הרנטגן. תודה לאל על הרפואה המודרנית.
כל הנשמות הטובות אמרו לי שכאשר האדרנלין ירד, ובכלל בתוך 24 שעות
יתחיל לכאוב לי ממש. ישבתי בבית וחיכיתי לכאב, לקחתי נורפן והייתי דרוך ציפייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה