פרופורציה

בזמן הטירונות הצבאית שלי, אי שם ב-2002, התקשיתי לקבל את חוקי המשחק החדשים, שהציבו מפקדי הכיתה הצעירים ברובאי 02 במחנה שמונים ונהנים.

סבלתי מכל רגע וחיכיתי לדקות הבודדות, שאפשרו לי בהם לתקשר עם העולם החיצון.
כל יום דיברתי עם חבר אחר.
באחת מאותן השיחות אמר לי חבר, שהיום כבר לא חבר (א"ת), משפט שהמשיך ללוות אותי עוד שנים ארוכות אחרי שהקייטנה הצבאית הסתיימה- "תראה את התקופה הזאת של החודש בטירונות בפרופורציה של חיים שלמים".
מה הוא חודש בחיים ממוצעים של שמונים שנה, זה נבלע, לא מורגש כמעט. "תחליק אותו".

עליי להודות שכבר שכחתי את ימי הטירונות ואת חבריי לאוהל, מלבד אחד שאני שומר איתו על קשר ידידות ברשת החברתית (היי ארנון), אבל המשפט הזה התמציתי, ממשיך ללוות אותי לכל מקום.
לעתים, אחרי שאני עושה את הטעות הפתאלית ושותה כוס קפה רבע לפני חצות, חסר מנוחה ומתוסכל מניסיונות הסרק להירדם אני פונה אל המרפסת ומסתכל על כל המסביב.
הבתים המסודרים בקו ישר, הריאה הירוקה באמצע, הכבישים, והאורות המרצדים מרחוק.
הכל נראה כל-כך מוקטן, פרופורציונאלי ונאמן לאמת- אוטוסטרדה ריקה במקום זאת המלאה בדאגות קטנות שיצאו מכלל שליטה.
אני משתאה דקות ארוכות, מכניס מחשבות לתבניות שתואמות את הגודל האמתי של הדברים.
בעיקר, אני מסתכל על אינספור האורות הדולקים בחשכה המאוחרת (או המוקדמת) ותוהה למה, למה אנשים לא ישנים.