חופשה משפחתית באילת

(בדרך חזרה הם כבר ישנו)

אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך 4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',  "אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat  as much you can מתחיל עכשיו.

אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון. מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ, אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם מלצר אישי היה לנו.

בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי, נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך. אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.

אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה היומיומית.

אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו, הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק. 

האבולוציה של האבהות

בתור ילד, אני זוכר את העניין שהיה תמיד נוצר בבית כשאבא שלי היה נדרש לנסוע למקום כלשהו שלא במסגרת העבודה. דין טיול משפחתי בשבת היה כדין נסיעה אקראית וספונטנית לתל-אביב. שניהם כמעט תמיד לא באו בחשבון. בשבת נחים, מקסימום נוסעים למשתלה, לקרובי משפחה או למרכז קניות. וביום חול עייפים מדיי ועושים רק סופר.

כילד פחות התעמקתי בלנסות ולהבין "מדוע", הרי אוטו היה לנו, ומה הבעיה להיכנס, לשים קסטה בטייפ ולצאת בעקבות המרחבים. כעסתי, ובי נשבעתי שכאשר אני אהיה מבוגר ויהיו לי ילדים משל עצמי כל שבת נטייל. בחורף לפחות פעמיים חרמון, וביום חול נסיעה לתל-אביב באה ועוד איך באה בחשבון.

כמה שנים טובות עמדתי בהבטחה הזאת, ובאמת עם הבן הבכור טיילנו המון, כמעט כל יום שבת. פארקים לאומיים, פארקים שכונתיים, נחלים ונהרות. את כל כולם פקדנו, וגם יצאנו לברים ומסעדות באמצע שבוע, כל עוד הסבתא הייתה מוכנה לשמור.

המפנה מבחינתי קרה לפני כמה שבועות, שחברים ביקשו לקבוע מפגש בירה בתל אביב. שמעתי תל אביב ונהיה לי חום. "איפה אני אחנה", "אין שם שמאלה באף מקום", "החניה יקרה", כל התירוצים בעולם למה לא תל-אביב. זה לא שפרבר השינה בו אני מתגורר הוא אידיאלי, אבל תל-אביב הפכה להיות העיר שמעבר להרי החושך. לא מתקרבים לשם שזה לא  עניין של חיים או מוות.

כמעט במקביל ירד שלג בחרמון, כנראה בפעם אחרונה העונה ואשתי סיננה לעברי, שגם השנה לא נסענו לחרמון. חמש שנים שהיא מבקשת, ואני רק מהמחשבה על הפקק בכניסה לאתר מתמלא צמרמורות ומבטיח, שנה הבאה. שנה הבאה. הכל בשביל לנסות לדחות את הקץ.

רצף האירועים והקרבה המטרידה ליום הולדת 33 שלי לא נעלמו מעיניי, שמא לא מדובר במשהו אקראי אם כי מושרש וכנראה גם גנטי. התחלתי לתהות מתי בדיוק הפכתי לאבא שלי, ומדוע אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מה שיקרה. מה הצעד הבא, ימי שבת במשתלה?

השאלה הגדולה באמת, אם מדובר בשלב אבולוציוני הכרחי שכל האבות עוברים, קרי תחושת הכבדות, והעייפות מלווה בחשק עז לשקוע בספה לערב של תרדמת מול הטלוויזיה. האם יש טעם להילחם בזה או שהעניין מבחינתי גמור, וזה בכלל לא אני אם כי האבולוציה אשמה.

סיפרתי את התיאוריה לכמה חברים בעבודה והייתה תמימות דעים שזה לא אנחנו, זאת האבולוציה. האמת, לכמה שעות הוקל לי. אשתי לעומת זאת, גילתה פחות הבנה לתיאורית האבולוציה שפיתחתי ופסקה שהכל תירוצים וביום שבת הקרוב, היא קבעה עם עוד זוג חברים לנסוע לטייל.

-"יש כבר יעד?", שאלתי.

-"עדיין לא, יש לך רעיונות"

-"האמת, קראתי שפתחו משתלה חדשה באזור, בטח עוד לא יהיה עמוס".

הצעתי זכתה להתעלמות, אבל אני יודע, שניסיתי. באמת ניסיתי.

פוסט בית חולים

התכנון המקורי, אחרי הרבה זמן של שקט בבלוג, היה לכתוב פוסט על היציאה (בשעה טובה, בלי עין הרע, חמסה חמסה) מתקופת האבטלה בת החצי שנה (תקופת ה"דוקטורט") בחזרה למעגל לובשי החולצות המכופתרות.

חצי שנה בבית משנה אותך באופן מסוים. כן, יש גם את הציניות שמתחדדת אבל בנוסף לזה, אותי הישיבה הממושכת בבית הפכה לעקר בית במלוא מובן המילה. להעיר את הילדים, לצחצח שיניים, להלביש, להכין ארוחת בוקר, ומהר מהר לדחוס את כולם לאוטו, כדי שאפשר יהיה להתפנות לדבר העיקרי שעל סדר היום שלי- ערימות של כביסה, ארגז חול מאולתר בסלון מהנעליים של הגדול, וסירים בכיור. הרבה סירים בכיור כל הזמן. כן, היו גם כמה עונות של ריי דונובן שסירבתי לזנוח, אבל מטלות הבית היו העיקר והשתעבדתי אליהם. אבל לא על השעבוד לבית והחופש לעבוד אני הולך לכתוב, אלא על אותו רגע של חסר אונים, שהנסיכה הקטנה לא הפסיקה להקיא ואחרי בדיקות רנטגן לא חד משמעיות, הרופא ציווה עלינו לנסוע לחדר מיון.

באחד הפוסטים הראשונים אחרי הולדת בני הבכור, כתבתי שנהייתי רגיש (על גבול הבכיין) בכל מה שקשור להורות ולילדים, ואם הייתי 'סתם' רגיש עד עכשיו, פתאום בלי הכנה זה נהיה רגיש שבעתיים.

אחרי שכל הדרך הביתה אני מחזיק את עצמי הכי חזק שאני יכול, משנן לעצמי כמנטרה שהנסיכה ואשתי צריכים אותי חזק, אני נכנס לאוטו, והמתוקה עם הפנים הכי עייפות מוציאה את המוצץ מחייכת טיפה וממלמלת "אבא". בן רגע ולא משנה כמה מראש התכוננתי, נמסתי לשלולית, ולמרות שאמרתי שאני צרוד, היו אלה דמעות שחנקו את גרוני.

הדרך לבית החולים התארכה כמו הדרך מאילת לרמת הגולן. כל רמזור וכל האטה הרגישו כמו נצח קטן, ואנחנו רק רוצים להגיע בשביל שיבדקו, יגידו שזה הרע במיעוטו וישחררו הביתה.

אחרי סדרת בדיקות, עירוי נוזלים, והתייעצויות עם שלל רחב של מומחים שללו את האפשרות שמדובר בעצם זר וכל הסימנים הצביעו על זה שכנראה מדובר בדלקת ריאות שתפסנו בזמן. בין בדיקה לבדיקה, אנחנו שרים לה בשביל להפיג מעט את החשש, מהמקום החדש והלא מוכר והאנשים בחלוקים הלבנים. אחרי שסיימנו עם שירי פעוטות, שרתי לנסיכה הקטנה "את האחת שלי" של ישי לוי. משום מקום, היא מגיבה בחיוך, ושוב הדמעות האלה חונקות את הגרון, ומבלי לשים לב יוצא לי חיקוי ספונטני של ישי לוי, דרכו אני מסווה כמה היא מרגשת אותי.

אחרי טיפול אנטיביוטי וכמה שעות במיון אנחנו משוחררים לבסוף הביתה, ולמרות העייפות אנחנו ממהרים לצאת, שלא יתחרטו. בדלת הכניסה לבית, הקטנה מקיאה שוב, אחרי כמה שעות של הפסקה והתסכול, מהול בחרדה חוזר לנו לפנים. מתקשרים שוב למיון, מבררים, מרגיעים אותנו אבל מבהירים שאם ההקאות ממשיכות, חייבים לחזור.

לילה דרוך ומתוח עבר על כולנו, אבל הכל עבר בשלום ובימים הבאים היא לאט-לאט חזרה לעצמה. כמובן שהיא לא תזכור מזה כלום, אבל לרגעים האלה של חוסר האונים והחרדה ייקח עוד זמן להתקהות.

לא שהיה לי ספק, אבל ברגעים האלה, אני מגלה בפעם המי יודע כמה, שהמין היפה הוא לא רק יפה, הוא גם יותר חזק. אנחנו האבות, אולי נראים קשוחים כלפי חוץ, אבל שזה קשור לילדים שלנו אנחנו רגשנים, אמוציונליים וחסרי היגיון. 

פה גם המקום להודות לרופא הילדים המדהים שלנו, ולצוות חדר מיון ילדים של ביה"ח וולפסון.