טאקט

היום בו גיליתי שאני סובל מחוסר טאקט (או שמא?) היה יום מכונן בחיים שלי.
ההתקף הראשון של חוסר הטאקט שלי נרשם בכיתה ט'. המורה עדנה נכנסה לכיתה ואמרה בסבר פנים חמורות שהמורה לאנגלית יהודית, לא תגיע לשיעור כי היא חולה. אני לא יודע מה הניע אותי באותו הרגע לקום על הרגליים ולהכריז בפני כולם שהמורה יהודית לא חולה, היא חולירע. מלבד צחקוקים עמומים של חבריי לספסל הלימודים, ההערה-לא-במקום שלי זיכתה אותי בשיחה עם המנהלת שטוב לא יצא ממנה.
הפעם הבאה ששברתי את שיאי חוסר הטאקט שלי עצמי נרשם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בשלומיאליות ששמורה רק לי הצלחתי לקרוא לאהוד אולמרט (ראש עיריית ירושלים באותם ימים) בשם אחיו יוסי, ולעודד קטש קראתי דורון (או ההפך, עד היום אני לא ממש מבדיל). חבריי זוכרים לי עד היום איך עניתי בצעקות למנהלת התיכון לשאלה איפה המפתחות בתשובה "הבאתי לך ביד". מבטים תמוהים הופנו אליי אז ואני מניח שבצדק מסוים.
טאקט, אז הבנתי, לא היה מנת חלקי.
עם השנים למדתי לחיות לצד חוסר הטאקט שלי ולנתב את המגרעות למחוזות אחרים.
התגייסתי, השתחררתי, התחתנתי עשיתי תואר, חוסר הטאקט התבגר איתי (יש שיגידו השתבח).
לפני כמה חודשים הוא שב והתפרץ במהלך ארוחת ערב אצל המשפחה של אשתי. סבתא של אשתי, סיפרה למוזמנים בקשב רב על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה ועל הפעם ההיא שהגרמנים הגיעו לכפר שלהם בבאלרוס, וסבתא של אשתי, הזאטוטה שהיא הייתה אז, הציעה לאימה ולאחיה שעדיף שיוציאו את כולם להורג ביחד, שלא ישאר מהם איש. הקשבתי ופלטתי לאוזני כולם שכבר בגיל 5 היא הייתה פולנייה אוטנטית.
אשתי צחקה, אבא שלה פחות. אני יכול להבין.
הפעם האחרונה בה נרשם חוסר טאקט מצידי היה אך לפני שבוע בחתונה של זוג אחרים (האלה מהפוסט הקודם), שעה שבאתי להתיישב לשולחן, שלא איך לומר באלגנטיות, גרמתי להרעדה 3.2 בסולם ריכטר של כל השולחן, מה שגרם לאפקט הדומינו- הנר העליון של הפמוט (המיותר) שעמד באמצע השולחן, נפל לתוך כוס השתייה של אחת האורחות שישבה ממולי. הכוס התנפצה ביחד עם הנוזל שבתוכו הישר על שמלתה הבהירה של האורחת, שהגיבה חיש מהר בבכי.
אשתי לחשה לי באותו הרגע- "רק אל תצחק".
צחקתי. אבל ממש צחקתי, בקול, מה שלא תרם לבכי של האורחת שישבה ממולי שבינתיים קמה ופינתה את עצמה לפינת ההחתלה.
במהלך הערב היא רקדה לצידי עם כתם בשמלה שקצת הזכיר את יבשת אפריקה. התפתיתי לגשת אליה ולומר שהכתם לא מורגש.
לא העזתי. ידעתי (אמרו לי), שגם לחוסר טאקט צריך להיות גבול.


-