לפני
מספר ימים חזרתי מביקור באימא רוסיה. במקום מתנות לחברים ולמשפחה חזרתי עם המסקנה
הבלתי נמנעת, שלא משנה כמה אנסה לטשטש את העקבות, את המבטא שחזק ממני ומתפרץ כל
ערב אחרי השעה אחת עשרה, את השם שמתחבא מאחורי שמי הפרטי, או את הכמיהה הבלתי
מוסברת לסוציאליזם, בסופו של יום אני עדיין רוסי, אבל מה רוסי, שזה פשוט חזק ממני.
כל
חיי רציתי להתאים את עצמי למסגרת הצבר, למחוק כל רמז דק ועבה למוצא שלי. לא אחת,
התביישתי בעברית הקלוקלת של הוריי (בעיקר באסיפות הורים בבית הספר), לא רציתי
שסבתא שלי תענה לטלפון ברוסית, סירבתי בכל כוחי לשמוע מוסיקה רוסית והתעקשתי לא
לקרוא פושקין וטולסטוי. לא התעמקתי במתמטיקה (גם היא לא עשתה סימנים שהיא מעוניינת
בי) לא למדתי את רזי השח-מט ומעולם לא הצלחתי לשתות וודקה.
נדמה
שהצלחתי בכל כוחי לא להיות רוסי.
כל
זה השתנה במהלך השנה וקצת האחרונות, ורק במהלך הביקור האחרון במולדת הישנה התחדדה
בי ההבנה כמה למרות הכל זה חלק ממני, העקב אכילס שלי- החולשה שלי למטבח הרוסי.
זה
התחיל במסעדה ברחוב הראשי בסנט פטרבורג נייבסקי פרוספקט, הראש שלי הסתחרר למראה
חמישה סוגים שונים של בורשט (מרק סלק), בחרתי אחד למרות שיכולתי להמשיך לעוד סוגים
ללא המנה הבשרית, שגם היא הייתה, איך לא, מנה אוריינטאלית עם התוספת הכי
"חמה" ברוסיה- תפוח אדמה. בימים הבאים אכלתי דג מלוח על לחם שיפון שחור
עם חמאה, תפוח אדמה ממולא בבשר טחון, צוואר תרנגולת ממולא בבשר טחון, שתיתי לפחות
עוד שני סוגים של בורשט ואכלתי פירושקי (לחמניות ממולאות בבשר טחון), וורניקי (בצק
מבושל ממולא בפירות העונה), אכלתי רגל של חזיר שלא הצלחתי לגמור וקינחתי את הכל
בקוואס (סוג של בירה שחורה).
במעדניות
במקום סנדוויץ' עם טונה יש סנדוויץ' עם קוויאר אדום ושחור (אני חייב להעיד
אובייקטיבית שזה נראה לי מאוד טבעי), ובביקור בסופרמרקט השכונתי עמדתי נפעם מול
סוגים שונים של דג מעושן, כמה סוגים של תפוחי אדמה לבחירה, ומדור שלם שמוקדש אך
ורק לנקניקים. גן עדן.
בעודי
עומד שם, מסניף את הדגים והנקניקים הבנתי שאת החלק הזה בי אף אחד לא ישנה, ותכלס,
גם אין צורך לשנות. אני אוהב את זה, ושום דבר מעובדות היותי אוהד שרוף של המטבח הרוסי לא סותר את היותי ישראלי
גאה, שחי בארץ את רוב חייו. להפך, אני יותר ישראלי מחלק מהאנשים שיצא לי לפגוש פה
ושם.
חזרתי
עם מזוודה מלאה במגוון של נקניקים תוצרת מקומית וכמה בקבוקים של בלזם (כמובן שלא
יותר מהכמות המותרת), חזרתי בעיקר שבע ומרוצה.
-
מיש אין מה לעשות זו מסורת
השבמחקאוכל בייתי של אמא זה הדבר היחיד שמונע מאיתנו להתנתק מהעדה שלנו
אנחנו בטוחים שהשכל הגדול והקטן שולטים בנו
אבל הביטן זה מה שמניע אותנו
וככל שהאוכל יותר קרוב אלינו כך השליטה ב"כיסוי האמת" לגבי מוצאינו קטנה
בטן*
השבמחקכאחד שגדל על המטבח המרוקאי, אני יכול לומר, ללא חשש שהבישול הרוסי הוא מעולה... חברה שלי מזה שלוש שנים היא ממשפחה רוסיה - ובכל פעם ארוחת ערב אצל ההורים שלה היא פשוט תענוג קולינארי...
השבמחקאני לא חושבת שמוצא זה משהו שצריך למחוק, אני מאוד גאה בשורשים שלי ואני לא חושבת שהתרבות ממנה הגעתי עושה אותי פחות ישראלית. אני חיה על מפות ישראל מבחירה ואהבה וזה כבר אומר המון.
השבמחק