סמליות בחרקוב

פעמיים בחיים שלי הייתי בחרקוב.

הפעם הראשונה הייתה בשנת 1989 עת נסעתי ברכבת לילה עם אבא שלי לבקר את סבא וסבתא.

10 שעות נסיעה הפרידו אז בין מוסקבה לחרקוב, וזכרתי את הנסיעה ברכבת כחוויה- לחלוק את התא עם אנשים זרים שזימנו לך החיים, שלעולם לא תפגוש שוב. סבא היה מנהל מפעל בעל שם בחרקוב וסבתא עקרת בית. ארוחת הבוקר הייתה לא הגיונית אפילו לילד בן 5- דג מלוח עם תפוח אדמה מתובל בשמיר ושום. הרבה שום. רצה הגורל ואת אחת הארוחות הגיש לי סבא- כוס חלב עם משמשים. זאת הייתה הארוחה האחרונה שאכלתי בחרקוב, שכן את שאר הביקור העברתי בין קירותיו הקטנים של בית השימוש, לא נענה להפצרותיו החוזרות ונשנות של סבא "לצאת כבר".

הפעם השנייה שהייתי בחרקוב הייתה לפני שבועות מספר, בסימבוליות משהו הגעתי לחרקוב ברכבת לילה, בדיוק כמו לפני 21 שנה, ביום הולדתו של סבא שלי זכרונו לברכה. תמים הייתי לחשוב שהסמליות נגמרה רק בזה.

כלל ידוע, כתוב בדם, שלא סופר לי הוא שבאוקראינה לא משנה מה- לא אוכלים סושי. (כולם בדיעבד דאגו להזכיר לי שזה ממש ברור, ואיך לא הבנתי).

אני אכלתי סושי שעות בודדות לפני היציאה הלילית לחרקוב וכך יצא, עת הגענו לפאתי חרקוב שגם הפעם מלבד קירותיו של בית השימוש לא ראיתי את העיר שעיצבה את אבא שלי.

שעה שיצאנו בטיסה משדה התעופה על שם החבר לנין הבנתי, שלמרות מרחק השנים, נשארתי כנראה פרסונה נון גרטה בחרקוב, על לא עוול בכפי.
ירדתי 3 ק"ג בביקור הבזק בחרקוב וידעתי, שאם הייתי אוליגרך, כל הביקור הזה פשוט היה נראה אחרת.

-