לפני כמה חודשים בן
ה-5 שלי קרא לי לשיחה צפופה איתו, בלחש בזמן ההשכבות.
"אבא",
אמר, "אני לא אוהב יותר את סמי הכבאי".
ככה, בלי שום הכנה
מוקדמת, רגש סנטימנטלי הוא פשוט הודיע לי שזהו, תם עידן סמי הכבאי.
בלעתי את העלבון, לא
אמרתי מילה. נתתי לו נשיקת לילה טוב וסגרתי אחריי את הדלת.
לעצמי אמרתי, שבטח עד
מחר כל העניין יישכח, ונשוב לראות את אדם פרייס חומד לו לצון, על הדרך מצית את
פונטי פנדי וסמי כרגיל מציל את היום ובא לציון גואל.
אחרי הכל, רק לפני
שנה וקצת הוא הפסיק לאהוב את מועדון החברים של מיקי מאוס ואת זהירון וחיפזון, ולאחרונה גילה גם פחות
עניין ב"מפרץ ההרפתקאות". ברור ששמתי לב שהוא יותר בקטע של סופר
סטרייקה, אבל כל עוד נמצא המקום לסמי הכבאי, הייתי בטוח.
ביום
שבת בבוקר, כמה ימים אחרי ההודעה הדרמטית, שמתי בנונשלנטיות את סמי ביוטיוב וקיוויתי לטוב. קיוויתי שהדברים שנאמרו, נאמרו בלהט הרגע,
והנה יבוא לשבת לידי ונראה את סמי מחלץ את אדם מעוד צרה, אבל לא.
"אבא, שכחת מה
שאמרתי לך, אני לא כבר לא אוהב את סמי".
ניסיתי לדבר אל ליבו,
אבל כלום. הפעמון בשבת בבוקר כבר לא יצלצל גלינג-גלונג. בלית ברירה שמתי לו סופר
סטרייקה.
אז נכון, שזה גיל כזה
שתחומי העניין מתחלפים נורא מהר וקשה באמת לעקוב. היום זה סופר סטרייקה ומחר זה
בקוגן וגורמיטי, אבל איכשהו את סמי לקחתי באופן אישי. הרי סמי מלווה אותנו כבר
כמעט שלוש שנים (!!!) בין כל המעברים בגן, החגים ועונות השנה, סמי היה ברקע,
במינונים שונים, אבל היה.
צריך להודות, הנסיך
הקטן שלנו גדל, וכבר יש לו גישה וחוצפה ורצונות משלו, ואין ברירה אני צריך להתאים
את עצמי אליו. לתמוך בו ולהבין אותו, גם אם זה אומר שאין יותר סמי. יהיה משהו אחר.
הרי, עם יד הלב, גם אני כבר לא כזה חסיד של 'המומינים' כמו שהייתי בגיל 10.
קיפלתי את הפיג'מה של
סמי הכבאי, שבאמת לאחרונה נראתה עליו קטנה, והעברתי אותה למדף העליון. אם הג'ידיי חזר,
מי יודע, אולי גם סמי עוד ישוב.
השבוע שבאתי לקחת את
הקטנה מהמשפחתון (אריה סטארק כפי שהיא מכונה בבית), היא רצה אליי בשמחה, ובידה
בובה של סמי הכבאי (מהבובות ביוקר, לא סתם).
שאלתי אותה מה יש לה
ביד והיא לא התבלבלה, "סמי הכבאי" ענתה. "את אוהבת את סמי?",
שאלתי, והיא הנהנה לחיוב.
חייכתי חיוך רחב,
ושמעתי גלינג-גלונג ברקע, סמי חזר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה