הפוסט מוקדש לחברה טובה, רינת דונטי.
כשהייתי בן 18, יותר מהכל חיפשתי אהבה, או לפחות זה מה שחשבתי שחיפשתי.
הייתי רועש, נמהר וצעקן, חיפשתי כל במה פנויה לעלות עליה, עצבנתי יותר אנשים משאני יכול לזכור. גרוע מזה, נלחמתי בסוג של משבר גיל המעבר, או לפחות זה מה שחשבתי שזה, ואפילו הנצחתי את זה בקעקוע "פיטר-פן" על הכתף. בהסתכלות מעמיקה לאחור, אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת ששום דבר לא היה כמו שחשבתי שהוא, אבל היה כיף, היה פשוט אדיר. אני לא מתחרט על כלום.
חיפשתי אהבה בלתי אפשרית בחודשי הקיץ של החופש הגדול. חיפשתי בגן הציבורי (גן יחזקאל הידוע לשמצה) על שחטה של נרגילה בטעם תפוח עם חברים מהכיתה ועם חברים שמעולם לא פגשתי לפני כן. חיפשתי אהבה בקומזיץ לילי ביום שישי, במדורה שלנו ובמדורה שדלקה לידנו, וגם בימי שלישי, שהיו ערבי הקריוקי בעמק והיה את השיר שזוהה איתי ("בואי נגיד שאני שלך"). שהסתיימו ערבי הקריוקי שרנו כל הדרך הביתה, וכשהגענו לא עייפים לסף דלת הבית שרנו כל הדרך לשדה התעופה, לטרמינל הישן, שם פגשנו אנשים שלא ציפו לפגוש אותנו.
חיפשתי אהבה עם בקבוק של בירה גולדסטאר ביד, על שפת הים ובמסיבות אל תוך הלילה ב"מוסד" בתל-אביב, (הייתה שם ספה שעד היום אני לא זוכר אם ניסיתי אותה כמו שהתכוונתי, או שמא). כתבתי אינספור סיפורים קצרים שקיוויתי שימשכו תשומת לב, האמנתי (ואולי עודני, עובדה שאני כותב, לא?) שמילה כתובה יכולה לשנות סדרי עולם.
שמעתי מאיר אריאל ואומנים שרים מאיר אריאל, דיברתי עם אנשים זרים על משמעות החיים, והחיים- דרכם לאן? חרשתי את תל-אביב ובניתי תוכניות בגודל של מגדלי עזריאלי. לא חשבנו על ההשלכות של מה שאנחנו עושים, ואני חייב להגיד שדי נהנינו מזה.
הגיוס עמד בפתח ונכנסנו לכוננות ספיגה. עוד לא מצאתי אהבה, על אף שהצהרתי עליה חדשות לבקרים. בימי שבת היינו ב"שמרלינג" (סוג של מזללה אינטליגנטית), עושים רעש כמו מטורפים, אין מספיק דיו במדפסת שלי בשביל לכתוב על כל השטויות שעשינו שם. היינו הרבה וחשבנו שגם זה עוד יימשך לנצח.
תמימות ושיגעון מהיר על אוטוסטראדה של הימים שאחרי הבגרויות ובית הספר, יש כאלה שיקראו לזה נעורים.
אני חייב להודות שבגיל 28 יחסית נרגעתי. אני אומר "לא תודה" לבמות, הורדתי רגל מהגז ולמדתי ליהנות גם מהדרך. אני שר, אבל לא בערבי קריוקי, והכי קרוב שהגעתי ל"מוסד" בתקופה האחרונה היה שנסעתי לבחור ארון ברחוב הרצל הסמוך. סיפורים קצרים לא נשפכים ממני לדף כמו לפני עשר שנים, אבל המילה הכתובה בוערת בי. בוערת בי חזק. אני מקווה שאני פחות מעצבן ופחות רועש, אבל אין אדם מעיד על עיסתו, כך ש...
בגיל 28 אני כבר לא מפחד שהמסך ירד על נעוריי כמו שפחדתי בגיל 18, אני יודע עכשיו שזאת לא פונקציה של גיל, כמו של הרגשה. מבחינתי, נעוריי בכלל עוד לא התחילו, הכול עוד לפניי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה