בערך סביב אותו זמן כל שנה, קצת אחרי הגשם הראשון, שעה שהלילות נעשים יותר קרים, מגיעה לבקר אותנו השפעת העונתית. מה שמתחיל בכאב ראש קטן, עובר לגודש באף, כאבי שרירים, צמרמורות קור, הופך אט-אט לקצת חום והזיות נלוות.זה הזמן לווידוי שאינו סוד וודאי לנשים באשר הן- אנחנו הגברים, פשוט לא יודעים להיות חולים.
זה לא מופיע בלקסיקון שלנו ולא בשיחון היומיומי. אנחנו, מלאי השליטה והביטחון העצמי המופרז, הטווסים עם החזה הנפוח, שמפזרים בלי די ש"הכל בשליטה", פשוט קורסים שעה שהשפעת דופקת לנו על הגוף.
שבוע שעבר, השפעת העונתית הגיעה אליי. כל הסימפטומים הידועים לרפואה המודרנית, הופיעו אצלי באחת ובמפתיע.
אשתי (אשת חיל לכל הדעות) מיהרה לצנן את ההתלהבות, והחזירה בחזרה לארון את כל הרחמים העצמיים שהוצאתי רק דקות קודם. היא עוד העזה לקרוא לשפעת העונתית שלי בשם המאוד מזלזל- "חלושס" (השם יודע מאיפה היא מביאה כינויים חמודים לחרא של הרגשה). הפצרתי בה שזה לא "חלושס" ושאני חולה ואני דורש את הזכויות הנלוות- פינוקים, כוסות תה עם לימון, חיזוקים חיוביים. במקום להתמודד עם המצב כפי שהוא, אשתי החליטה שהתרופה הכי טובה היא שינה ושילחה אותי לישון. מעטות הפעמים שאני מתווכח עם אשתי, לרוב הצדק עומד לימינה, איתן כסלע. שמעתי בקולה, לא בלי שרטנתי תחילה על גורלי המר והאכזר.
בוקר למחרת, למרות שהרגשתי יותר טוב (כדרכי בקודש הייתי מאוד מסויג ולא רציתי לפתוח פה), טלפנתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני חולה ושהכל כואב לי.
אימא שלי (אישה נפלאה בלי קמצוץ של ציניות) מכירה אותי לא מהיום ועל כן לא הציעה לבוא, אבל אמרה לי לקחת 2 אקמול ולהתקשר אליה בצהריים. הוצאתי את כל הקפריזה, ואימא דרך האפרכסת טפחה לי הגב, אמרה שזה בסדר. אני יכול להישבע שזה החיש את קיצה של השפעת.
מעודד מהשיפור הדרמטי במצבי, הוכיתי ע"י האמת העירומה וזה מאוד פשוט- שאנחנו הגברים האימתניים חולים ומאבדים שליטה, אנחנו רוצים לחזור לילדות, להיות שוב הילדים הקטנים והמוגנים, שנרפאים מהבטחות של אימא, שידעה ויודעת בכל גיל, איך לגרום לנו להרגיש שוב כגיבורים, בלתי מנוצחים.
-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה