קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.

השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.

"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.

(מבט ארוך מצידו)

"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".

(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)

אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.