פגישה ראשונה

בדיוק בשעה 19:38 האחות גלגלה לעברי את העגלה השקופה, ואמרה בהתרגשות "תכיר, הבן שלך". נשמתי נשימה עמוקה ואני מודה שירדו לי יותר מכמה דמעות (האחות הוציאה לי טישו). זה היה סופם של יומיים לא פשוטים שבכלל התחילו בניקוי עוף לקראת הכנסתו לתנור, והסתיימו בתינוק עגול עטוף שמיכה, שכבר בפרוזדור של הבית חולים שינה לי את החיים. 

תמיד אמרתי שאני לא אהיה מסוג האבות, שמהללים וכותבים על כל גרעפס וכל שיהוק של הילדים שלהם, לא משנה כמה מדהים זה נשמע וכמה זה אוונגרדי וייחודי מסוגו. אבל רק כשהבנתי שהוא שלי, הבנתי כמה  מדהים זה ואני פשוט חייב לכתוב על זה, גם אם פוסט קצרצר ביותר.

מי שחושב, כתוצאה מהשפעת הפרסומות שתינוקות זה עם חמוד, כנראה לא ביקר מעודו בתינוקייה של בית חולים. מבחינתי המגוון של התינוקות נע על הסקאלה של תינוקות מכוערים מאוד (גבה אחת, שעיר מאוד ובוכה כמו ערס), לתינוקות חמודים (כאלה שישנו ולא עשו יותר מדיי רעש ככה שהיה קשה להתרשם), והיה את הבן שלי, הוא סקאלה בפני עצמו.

אחרי שגלגלו אותו אליי, הבנתי שאני לא עוזב אותו, גם אם זה אומר לשים מיטה בתינוקייה ולטרטר את כל האחיות בשביל שיסדרו את סדר העדיפות שלהן ויבינו מי פה חשוב באמת. אבל רק אחרי שהאחות הרימה עליי את קולה בעדינות, וביקשה שאקום מהכסא שלה ובכלל ביקשה שאפסיק להפריע להן, זזתי הצידה. לא רציתי לפדח אותו, אחרי הכל הוא רק הגיע, צריך לעשות רושם.

נשארתי איתו לרחיצה, לטיפות העיניים ולזריקה הראשונה. הייתי גאה בו שהוא העיף מעצמו את המד חום ודרש אוכל. כאן ועכשיו. מצידי להזמין לו טייק אווי מאל ג'אוצו, אבל קודם כמה חודשים של חלב.

בבית סידרתי את כל התקליטים שאני רוצה להשמיע לו ואת כל האגדות שאנחנו מתכוונים להקריא לו. אני ממציא חרוזים מטומטמים לשירים מוכרים אבל נראה שהוא אוהב את זה, ומבחינתי זה העיקר.