 |
| (בדרך חזרה הם כבר ישנו) |
אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי
לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך
4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות
שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית
בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן
הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה
לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך
כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים
הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי
שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',
"אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי
הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי
מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני
הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat as much you can מתחיל עכשיו.
אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון.
מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ,
אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות
קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם
מלצר אישי היה לנו.
בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי,
נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה
בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון
במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי
שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך.
אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק
בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר
ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים
לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר
טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.
אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק
לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל
מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר
ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את
הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה
היומיומית.
אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו
שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי
והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן
לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות
שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה
היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם
ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו,
הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא
גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן
ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה