מורה טוב

ישנה אמרה מפורסמת שאומרת שמורה טוב הוא מורה לחיים.

כזאת הייתה בשבילי המורה שלי לספרות בכיתה ח', רחל פלג.

בעיניי ילד מתבגר, רחל פלג תמיד נראתה כמו פלמינגו אנושי. למורתי היו רגליים ארוכות שנגמרו בערך איפה שהתחיל הלוח, וצמת קטיושקה ארוכה, שזורה ומתוחה שהסתיימה בערך איפה שהתחילו לה הרגליים. התיאור הפיזי אמנם שולי לסיפור ועם זאת חייב להיכתב.

יום לימודים אחד, אזרתי מספיק אומץ והראיתי לרחל סיפור קצר פרי עטי (אני מתבייש בו עד היום). היא לקחה אותו בחפזה מידי והבטיחה לקרוא אותו בבית. לא אשקר, שקשקתי.

ביום למחרת מיד עם תום השיעור, רחל פלג קראה לי וביקשה שאשאר. היא הוציאה את הסיפור הקצר שהגשתי לה רק יום קודם, מקופל מהתיק, ואמרה שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור והכל בהדרכתה ובאדיבותה.

רחל פלג האמינה בי. לא שאלתי איזה ספר אני הולך לכתוב ומי הולך להיות הגיבור שלו. באופוריה בה הייתי נתון, לא עניין אותי דבר.

הודעתי לסבתא שלי (ז"ל) בבית, שיש לי חדשות מרעישות ואני מחכה להורים שיגיעו, כדי להושיב אותם על הספה ולבשר להם רשמית שהבן שלהם הולך להיות סופר, ובינתיים אף מילה לסבתא.

אולי זה הזמן להודות, שמעולם לא הצטיינתי בלהחזיק סודות יותר מדיי זמן וכעבור רבע שעה של תחינות מצד סבתא שלי התרציתי. הושבתי אותה, ביחד עם כוס התה הבלתי נגמרת שלה, במטבח ובישרתי לה בחגיגיות שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור.

סבתא שלי לקחה כמה שלוקים מהתה, הסתכלה עליי מבעד למשקפיים שהחליקו לה על האף ואמרה בקול שלא משתמע לשתי פנים, שאני פנטזיונר ושזה לא הולך לקרות. לא עכשיו ולא אף פעם.

"לא"- חזק וחד משמעי. סבתא שלי לא האמינה בי.

החלום הקצר ושברו.

הדברים המפורשים של סבתא שלי, לא השאירו ולו מרווח קטן של ספק. גנזתי את החלום במגירה ואפילו לא סיפרתי להורים על התכנון להוציא ספר בהדרכתה של רחל פלג, המורה שלי לספרות.

התביישתי לגשת לרחל פלג עד סוף שנת הלימודים, ותמיד חמקתי ראשון מהכיתה בתום השיעור. חיכיתי שהיא תשכח. הכל על מנת לא לצער אותה.

בכיתה ט' כמעט ולא היו לנו שיעורים משותפים, והשטח היה פנוי, היא שכחה.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר (א"ק), שפגש את רחל פלג בסניף הדואר ושהיא לא השתנתה. צמתה עדיין מתוחה, רגליה ארוכות, והיא עדיין מחזיקה בחלום שלי להוציא ספר לאור.