לנערה הראשונה שהרשיתי לעצמי לשים לה יד על הטוסיק קראו מירי.זה היה במהלך ריקוד סלואו במסיבה מאולתרת, במקלט ציבורי של בניין משותף לצלילי זמרת השנה טוני ברקסטון.
הייתי בכיתה ח' והיו לי אמביציות.
מירי הזיזה לי את היד בעדינות, ואני הבנתי את הרמז.
הפעם הבאה שניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק הייתה בשלהי כיתה ט', במהלך מסיבה דומה.
לקח לה כמה דקות טובות להזיז את היד בחזרה למעלה הגב, ואני הבנתי שהתמדה זה שם המשחק.
מירי ואני היינו החברים הכי טובים בכיתה ח'-ט', היינו מדברים שעות בטלפון, נפגשים אצלה ואצלי, מרכלים על הכל ומתחמנים את כולם, או לפחות זה מה שחשבנו שאנחנו עושים.
בכיתה ח' בכלל אהבתי ילדה אחרת, ומירי אהבה ילד אחר ושנינו נחלנו אכזבה.
בין רגעי הדכדוך נדרנו נדר שאם נשאר רווקים עד גיל 40 נתחתן איש עם רעהו.
בכיתה יוד נפרדו דרכנו ושוב לא ניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק, למרות שאני חושב שבכיתה יוד היה הולך לי הרבה יותר טוב.
לפני כמה שבועות במהלך שיטוט אקראי במשביר לצרכן באחד הקניונים ראיתי את מירי.
נזכרתי בנדר ההוא וכל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה, מזל שאני כבר נשוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה