טאקט

היום בו גיליתי שאני סובל מחוסר טאקט (או שמא?) היה יום מכונן בחיים שלי.
ההתקף הראשון של חוסר הטאקט שלי נרשם בכיתה ט'. המורה עדנה נכנסה לכיתה ואמרה בסבר פנים חמורות שהמורה לאנגלית יהודית, לא תגיע לשיעור כי היא חולה. אני לא יודע מה הניע אותי באותו הרגע לקום על הרגליים ולהכריז בפני כולם שהמורה יהודית לא חולה, היא חולירע. מלבד צחקוקים עמומים של חבריי לספסל הלימודים, ההערה-לא-במקום שלי זיכתה אותי בשיחה עם המנהלת שטוב לא יצא ממנה.
הפעם הבאה ששברתי את שיאי חוסר הטאקט שלי עצמי נרשם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בשלומיאליות ששמורה רק לי הצלחתי לקרוא לאהוד אולמרט (ראש עיריית ירושלים באותם ימים) בשם אחיו יוסי, ולעודד קטש קראתי דורון (או ההפך, עד היום אני לא ממש מבדיל). חבריי זוכרים לי עד היום איך עניתי בצעקות למנהלת התיכון לשאלה איפה המפתחות בתשובה "הבאתי לך ביד". מבטים תמוהים הופנו אליי אז ואני מניח שבצדק מסוים.
טאקט, אז הבנתי, לא היה מנת חלקי.
עם השנים למדתי לחיות לצד חוסר הטאקט שלי ולנתב את המגרעות למחוזות אחרים.
התגייסתי, השתחררתי, התחתנתי עשיתי תואר, חוסר הטאקט התבגר איתי (יש שיגידו השתבח).
לפני כמה חודשים הוא שב והתפרץ במהלך ארוחת ערב אצל המשפחה של אשתי. סבתא של אשתי, סיפרה למוזמנים בקשב רב על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה ועל הפעם ההיא שהגרמנים הגיעו לכפר שלהם בבאלרוס, וסבתא של אשתי, הזאטוטה שהיא הייתה אז, הציעה לאימה ולאחיה שעדיף שיוציאו את כולם להורג ביחד, שלא ישאר מהם איש. הקשבתי ופלטתי לאוזני כולם שכבר בגיל 5 היא הייתה פולנייה אוטנטית.
אשתי צחקה, אבא שלה פחות. אני יכול להבין.
הפעם האחרונה בה נרשם חוסר טאקט מצידי היה אך לפני שבוע בחתונה של זוג אחרים (האלה מהפוסט הקודם), שעה שבאתי להתיישב לשולחן, שלא איך לומר באלגנטיות, גרמתי להרעדה 3.2 בסולם ריכטר של כל השולחן, מה שגרם לאפקט הדומינו- הנר העליון של הפמוט (המיותר) שעמד באמצע השולחן, נפל לתוך כוס השתייה של אחת האורחות שישבה ממולי. הכוס התנפצה ביחד עם הנוזל שבתוכו הישר על שמלתה הבהירה של האורחת, שהגיבה חיש מהר בבכי.
אשתי לחשה לי באותו הרגע- "רק אל תצחק".
צחקתי. אבל ממש צחקתי, בקול, מה שלא תרם לבכי של האורחת שישבה ממולי שבינתיים קמה ופינתה את עצמה לפינת ההחתלה.
במהלך הערב היא רקדה לצידי עם כתם בשמלה שקצת הזכיר את יבשת אפריקה. התפתיתי לגשת אליה ולומר שהכתם לא מורגש.
לא העזתי. ידעתי (אמרו לי), שגם לחוסר טאקט צריך להיות גבול.


-

ליל הכלולות

כל הנעורים וההתבגרות שלי עברו בצל הידיעה, שקיבלה חיזוק משמעותי מכל סדרות הטלוויזיה והקומדיות הרומנטיות בהם צפיתי, שהחיים מתנקזים לרגע משמעותי אחד, שאחריו יש ריק אחד גדול, חור שחור. אותו הרגע הוא לא אחר מאשר ליל הכלולות, ליל כל הלילות, הלילה בו כל החלומות קורמים עור וגידים ומתממשים.

עלי להודות, כי מהרגע שהודענו, חברתי דאז, אשתי דהיום ואני לחוג מכרינו על החלטתנו למסד את הקשר בינינו, יותר מששימחו אותי סידורי הפרחים או בחירת צבע המפיות לשולחנות ואפילו ספירת המעטפות, פשוט ציפיתי לליל הכלולות שלי שיהיה בוודאי כמו בסרטים- מוסיקת רקע נוגה (פיל קולינס something in the air tonight), עלי כותרת מפוזרים על המיטה, השמלה והתסרוקת יורדים בצ'יק, אנחנו רעננים ובכלל לא נראים כאילו לא ישנו יומיים והרגליים לא מנופחות מאינספור שירי חתונה בשתי שפות.

חברים שכבר הלכו במורד השביל בו עמדתי לצעוד, הזהירו אותי וניסו בכל כוחם לערער את תחושת הציפייה. הם ריסקו אותה במשפט "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

"יקרה גם יקרה", הבטחתי לכל קטני האמונה ולעצמי, אפילו הזהרתי את אשתי לעתיד- זה יקרה. היא חייכה אליי, ואני פירשתי את זה כהסכמה, בלי לדעת, שגם היא ידעה- שלא, זה לא יקרה, זה פשוט לא.

אחרי הקידושין, החופה, שבירת הכוס ומלא נשיקות לדודות שבחיים לא ראיתי (חלקן אני בטוח לפי צפייה בסרט החתונה היו מסתננות), הריקודים והתמונות הגענו בשעה טובה לסוויטה במלון.

חייכתי לאשתי הטרייה, שחייכה אליי בחזרה ואמרה "רק נוציא את הסיכות מהתסרוקת ואז מאמי".

השעה הייתה שלוש ורבע בבוקר ולתומי חשבתי שאני מוציא כמה סיכות מהראש ואז, אז זה יקרה- המוסיקה תתנגן, האורות יתעמעמו, ולמחרת אני אגיד לכולם שלא, ג'נטלמן אמיתי לעולם לא מגלה. אפילו תכננתי איך אני אחייך את החיוך הזה, שבין גברים מזמן הפך לסמל.

כשסיימנו להוציא את 100 הסיכות, שרק שעות קודם הצליחו להחזיק בצורה מושלמת כל-כך את התסרוקת של כלתי, היא הייתה מעולפת על הספה, השעה הייתה חמש בבוקר ואפילו אני הבנתי, שלא זה לא יקרה.

במקלחת אשתי גילתה סיכה חצופה נוספת שהעזה ונשארה, נקראתי שוב לדגל וכמעשה הקופים מיששתי לה את הראש עד שהגעתי לסיכה המיוחלת, זה היה הכי קרוב ל...

השבוע אנחנו הולכים לחתונה של זוג חברים וכבר ברור לי איך אני לוקח הצידה את החתן ואומר לו, "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

שפעת

בערך סביב אותו זמן כל שנה, קצת אחרי הגשם הראשון, שעה שהלילות נעשים יותר קרים, מגיעה לבקר אותנו השפעת העונתית. מה שמתחיל בכאב ראש קטן, עובר לגודש באף, כאבי שרירים, צמרמורות קור, הופך אט-אט לקצת חום והזיות נלוות.
זה הזמן לווידוי שאינו סוד וודאי לנשים באשר הן- אנחנו הגברים, פשוט לא יודעים להיות חולים.
זה לא מופיע בלקסיקון שלנו ולא בשיחון היומיומי. אנחנו, מלאי השליטה והביטחון העצמי המופרז, הטווסים עם החזה הנפוח, שמפזרים בלי די ש"הכל בשליטה", פשוט קורסים שעה שהשפעת דופקת לנו על הגוף.
שבוע שעבר, השפעת העונתית הגיעה אליי. כל הסימפטומים הידועים לרפואה המודרנית, הופיעו אצלי באחת ובמפתיע.
אשתי (אשת חיל לכל הדעות) מיהרה לצנן את ההתלהבות, והחזירה בחזרה לארון את כל הרחמים העצמיים שהוצאתי רק דקות קודם. היא עוד העזה לקרוא לשפעת העונתית שלי בשם המאוד מזלזל- "חלושס" (השם יודע מאיפה היא מביאה כינויים חמודים לחרא של הרגשה). הפצרתי בה שזה לא "חלושס" ושאני חולה ואני דורש את הזכויות הנלוות- פינוקים, כוסות תה עם לימון, חיזוקים חיוביים. במקום להתמודד עם המצב כפי שהוא, אשתי החליטה שהתרופה הכי טובה היא שינה ושילחה אותי לישון. מעטות הפעמים שאני מתווכח עם אשתי, לרוב הצדק עומד לימינה, איתן כסלע. שמעתי בקולה, לא בלי שרטנתי תחילה על גורלי המר והאכזר.
בוקר למחרת, למרות שהרגשתי יותר טוב (כדרכי בקודש הייתי מאוד מסויג ולא רציתי לפתוח פה), טלפנתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני חולה ושהכל כואב לי.
אימא שלי (אישה נפלאה בלי קמצוץ של ציניות) מכירה אותי לא מהיום ועל כן לא הציעה לבוא, אבל אמרה לי לקחת 2 אקמול ולהתקשר אליה בצהריים. הוצאתי את כל הקפריזה, ואימא דרך האפרכסת טפחה לי הגב, אמרה שזה בסדר. אני יכול להישבע שזה החיש את קיצה של השפעת.

מעודד מהשיפור הדרמטי במצבי, הוכיתי ע"י האמת העירומה וזה מאוד פשוט- שאנחנו הגברים האימתניים חולים ומאבדים שליטה, אנחנו רוצים לחזור לילדות, להיות שוב הילדים הקטנים והמוגנים, שנרפאים מהבטחות של אימא, שידעה ויודעת בכל גיל, איך לגרום לנו להרגיש שוב כגיבורים, בלתי מנוצחים.




-

מורה טוב

ישנה אמרה מפורסמת שאומרת שמורה טוב הוא מורה לחיים.

כזאת הייתה בשבילי המורה שלי לספרות בכיתה ח', רחל פלג.

בעיניי ילד מתבגר, רחל פלג תמיד נראתה כמו פלמינגו אנושי. למורתי היו רגליים ארוכות שנגמרו בערך איפה שהתחיל הלוח, וצמת קטיושקה ארוכה, שזורה ומתוחה שהסתיימה בערך איפה שהתחילו לה הרגליים. התיאור הפיזי אמנם שולי לסיפור ועם זאת חייב להיכתב.

יום לימודים אחד, אזרתי מספיק אומץ והראיתי לרחל סיפור קצר פרי עטי (אני מתבייש בו עד היום). היא לקחה אותו בחפזה מידי והבטיחה לקרוא אותו בבית. לא אשקר, שקשקתי.

ביום למחרת מיד עם תום השיעור, רחל פלג קראה לי וביקשה שאשאר. היא הוציאה את הסיפור הקצר שהגשתי לה רק יום קודם, מקופל מהתיק, ואמרה שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור והכל בהדרכתה ובאדיבותה.

רחל פלג האמינה בי. לא שאלתי איזה ספר אני הולך לכתוב ומי הולך להיות הגיבור שלו. באופוריה בה הייתי נתון, לא עניין אותי דבר.

הודעתי לסבתא שלי (ז"ל) בבית, שיש לי חדשות מרעישות ואני מחכה להורים שיגיעו, כדי להושיב אותם על הספה ולבשר להם רשמית שהבן שלהם הולך להיות סופר, ובינתיים אף מילה לסבתא.

אולי זה הזמן להודות, שמעולם לא הצטיינתי בלהחזיק סודות יותר מדיי זמן וכעבור רבע שעה של תחינות מצד סבתא שלי התרציתי. הושבתי אותה, ביחד עם כוס התה הבלתי נגמרת שלה, במטבח ובישרתי לה בחגיגיות שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור.

סבתא שלי לקחה כמה שלוקים מהתה, הסתכלה עליי מבעד למשקפיים שהחליקו לה על האף ואמרה בקול שלא משתמע לשתי פנים, שאני פנטזיונר ושזה לא הולך לקרות. לא עכשיו ולא אף פעם.

"לא"- חזק וחד משמעי. סבתא שלי לא האמינה בי.

החלום הקצר ושברו.

הדברים המפורשים של סבתא שלי, לא השאירו ולו מרווח קטן של ספק. גנזתי את החלום במגירה ואפילו לא סיפרתי להורים על התכנון להוציא ספר בהדרכתה של רחל פלג, המורה שלי לספרות.

התביישתי לגשת לרחל פלג עד סוף שנת הלימודים, ותמיד חמקתי ראשון מהכיתה בתום השיעור. חיכיתי שהיא תשכח. הכל על מנת לא לצער אותה.

בכיתה ט' כמעט ולא היו לנו שיעורים משותפים, והשטח היה פנוי, היא שכחה.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר (א"ק), שפגש את רחל פלג בסניף הדואר ושהיא לא השתנתה. צמתה עדיין מתוחה, רגליה ארוכות, והיא עדיין מחזיקה בחלום שלי להוציא ספר לאור.

פרופורציה

בזמן הטירונות הצבאית שלי, אי שם ב-2002, התקשיתי לקבל את חוקי המשחק החדשים, שהציבו מפקדי הכיתה הצעירים ברובאי 02 במחנה שמונים ונהנים.

סבלתי מכל רגע וחיכיתי לדקות הבודדות, שאפשרו לי בהם לתקשר עם העולם החיצון.
כל יום דיברתי עם חבר אחר.
באחת מאותן השיחות אמר לי חבר, שהיום כבר לא חבר (א"ת), משפט שהמשיך ללוות אותי עוד שנים ארוכות אחרי שהקייטנה הצבאית הסתיימה- "תראה את התקופה הזאת של החודש בטירונות בפרופורציה של חיים שלמים".
מה הוא חודש בחיים ממוצעים של שמונים שנה, זה נבלע, לא מורגש כמעט. "תחליק אותו".

עליי להודות שכבר שכחתי את ימי הטירונות ואת חבריי לאוהל, מלבד אחד שאני שומר איתו על קשר ידידות ברשת החברתית (היי ארנון), אבל המשפט הזה התמציתי, ממשיך ללוות אותי לכל מקום.
לעתים, אחרי שאני עושה את הטעות הפתאלית ושותה כוס קפה רבע לפני חצות, חסר מנוחה ומתוסכל מניסיונות הסרק להירדם אני פונה אל המרפסת ומסתכל על כל המסביב.
הבתים המסודרים בקו ישר, הריאה הירוקה באמצע, הכבישים, והאורות המרצדים מרחוק.
הכל נראה כל-כך מוקטן, פרופורציונאלי ונאמן לאמת- אוטוסטרדה ריקה במקום זאת המלאה בדאגות קטנות שיצאו מכלל שליטה.
אני משתאה דקות ארוכות, מכניס מחשבות לתבניות שתואמות את הגודל האמתי של הדברים.
בעיקר, אני מסתכל על אינספור האורות הדולקים בחשכה המאוחרת (או המוקדמת) ותוהה למה, למה אנשים לא ישנים.

איזה מזל

לנערה הראשונה שהרשיתי לעצמי לשים לה יד על הטוסיק קראו מירי.
זה היה במהלך ריקוד סלואו במסיבה מאולתרת, במקלט ציבורי של בניין משותף לצלילי זמרת השנה טוני ברקסטון.
הייתי בכיתה ח' והיו לי אמביציות.
מירי הזיזה לי את היד בעדינות, ואני הבנתי את הרמז.
הפעם הבאה שניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק הייתה בשלהי כיתה ט', במהלך מסיבה דומה.

לקח לה כמה דקות טובות להזיז את היד בחזרה למעלה הגב, ואני הבנתי שהתמדה זה שם המשחק.
מירי ואני היינו החברים הכי טובים בכיתה ח'-ט', היינו מדברים שעות בטלפון, נפגשים אצלה ואצלי, מרכלים על הכל ומתחמנים את כולם, או לפחות זה מה שחשבנו שאנחנו עושים.
בכיתה ח' בכלל אהבתי ילדה אחרת, ומירי אהבה ילד אחר ושנינו נחלנו אכזבה.
בין רגעי הדכדוך נדרנו נדר שאם נשאר רווקים עד גיל 40 נתחתן איש עם רעהו.

בכיתה יוד נפרדו דרכנו ושוב לא ניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק, למרות שאני חושב שבכיתה יוד היה הולך לי הרבה יותר טוב.
לפני כמה שבועות במהלך שיטוט אקראי במשביר לצרכן באחד הקניונים ראיתי את מירי.
נזכרתי בנדר ההוא וכל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה, מזל שאני כבר נשוי.