ככל ישראלי גאה, אספתי את אשתי, את הבן, את הכיסאות מהמחסן ואיתנו זוג נקניקיות שכבר פעמיים לא נוצלו באירועים קודמים ויצאנו להצטרף לשאר בני ישראל בחיק הטבע, לחגוג את יום העצמאות של מדינתו הקטנה והמופלאה.
החגיגה, שהחלה בביטחון מלא ביציאה ממודיעין נגמרה בערך במחלף אלוף שדה וסוג של התחדשה שעתיים מאוחר יותר בצומת הדרים. כן, כן, קוראים לזה פקק עצבנות (על אותו משקל של חג עצמאות). במשך שעתיים של זחילה איטית במסלול נסיעה שביום טוב נמשך 40 דקות בלבד, ניסיתי בכל כוחי לדכא ולסלק את המחשבות הרעות, המעצבנות, אבל כשהרדיו ניגן את "שלום לך ארץ נהדרת", נשברתי. אשתי יכולה להישבע בפוליגרף שהיא ראתה עשן יוצא לי מהאוזניים ואחריו צונאמי של מונולוג נוגע ללב על כמה שחרא לחיות פה. הרי משטרת ישראל, הייתה יכולה להיערך מראש לפקקים ולשחרר את הצירים המרכזיים, אבל היא לא עשתה כן, למעשה משטרת ישראל לא הייתה בשום מקום נראה לעין. כמובן, שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להרים את הנייד ולעשות את עצמי מדבר באמצע נהיגה או סתם לעבור על המהירות המותרת, כשזה קשור בלדפוק את האזרחים ולטמון מכמונות מהירות משטרת ישראל היא אלופה בת אלופה, אבל ביום הכי פקוק "לצאת מגדרם" ולעזור לאזרחים להגיע למנגל כדי לנפנף קצת בשר, זה כבר קשה, על גבול הבלתי אפשרי. פעמיים חשבתי לסובב את האוטו ולחזור הביתה, אבל לא. א"כ הגיע תורם של השירים ברדיו. זה תמיד אותם אירועים עם אותם שירים. כמה אפשר לשמוע את "תחתונים וגופיות" של עוזי פוקס, או את החידוש הלא נחוץ לאלתר של "חתונה לבנה", ושאני בכלל לא אתחיל עם אברהם טל וכל החדשים שהוציאו להיט אחד, שכל תפקידו מסתכם בלשגע את הראש, ואכן הלהיטים ממלאים את ייעודם בהצלחה יתרה. בערך בכפר סבא ראינו את הבניה החדשה ושוב הבנו כמה החלום של בית משלנו באמת נמצא רחוק מאיתנו, אבל יש אחרים, שהם כמה דורות בארץ, ולהם יותר קל לרכוש בית, נכון אפשר לעבוד יותר קשה, אבל עם כל החשבונות שרק נערמים אני בספק אם זה יקרב אותנו ביותר מס"מ, וזה בהחלט לא הרבה.
עיצבן אותי שהמדינה כל כך קטנה שכל חג וכל שבת יפה כל החניונים והפארקים מלאים עד אפס מקום, ואני מוצא את עצמי תוהה בקול רם אם בכלל יש טעם לנסות ולצאת, לטרוח לנסות למצוא חניה או מקום שהוא פשוט לא הומה ויאפשר בילוי משפחתי שקט.
עיצבנו אותי הקומבינות והפרוטקציות שאט-אט מתגלים בהתייחס לאסון בהר הרצל.
עיצבן אותי ה-כ-ל.
הגענו באיחור של שעתיים לפיקניק המשפחתי המסורתי רק בשביל לגלות שכולם כבר שבעים ורווים. השאירו לנו קצת פיתות שרופות, חצילים, כנפיים קרות וכמה קבבים שלא באמת השביעו אותנו מלאים בחומוס. להפך הם רק פתחו לנו את התיאבון.
אחרי שעה וחצי בפיקיניק התחלנו לנסוע חזרה, ולא הפסקתי לחשוב, כמה היום הזה היה באמת יכול להיות יותר יעיל ומוצלח עם יד קצת מכוונת ומחשבה מקדימה, לא רק שלנו.
כבר בדרך חזרה השירים ברדיו השתפרו הודות לרשת גימל ששידרה את המופע של שמעון בוסקילה ושירי מימון. עצרתי במרכז מסחרי קטן בשביל לפנק את המשפחה בפרי שייק. בתור להזמין, פנה אליי אחד הנוכחים והציע לי דרך לשפר פלאים את הפרי שייק שלי, "פשוט תוסיף לו תאנה". חייכתי אליו ואמרתי בנימוס תודה. האיש היה מלא בכוונות טובות וכמעט לא היה לי נעים לסרב לו, וזה קצת שיפר לי את ההרגשה. יש אנשים טובים במדינה הזאת והם יודעים לצוץ ולנסות לעזור, "עם חם", לפעמים יותר מדיי חם, ומבחינתי את העם הזה צריך לחגוג ביום העצמאות. המדינה, שנפלאה בנופיה הבתוליים שגם הם מתחילים להיעלם מהעין, צריכה לעבור מקצה שיפורים שיהיה פה תקווה, ועתיד, ושבאמת יהיה אפשר לחיות פה בכיף, באהבה, בלי מחשבה שנייה.
