הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.
כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא
מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת
הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא
לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר
את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו
לגן חובה.
רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה.
זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי
שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד
פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש
בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן
שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות
למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה
של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!
למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה
ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני
זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל
סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב
ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל".
נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.
בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות"
ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים
נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).
אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו
הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך
בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את
הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות
הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר
משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא
יכול שלא להיזכר פעם נוספת במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי
עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".
