אבהות דור 3.0

מדי פעם שואלים אותי איזה מן אבא אני ובשביל לענות אין לי ברירה אלא לחזור כמה צעדים אחורה. האבהות שלי התחילה למעשה עוד בקורס ההכנה ללידה, בזמן שאשתי רשמה הערות והתעניינה יותר בפיזיולוגיה אני ניסיתי לחשוב איזה אבא אני ארצה להיות, והאם בכלל זה תלוי בי או שזה עניין גנטי ובכלל אבוד לי כל העסק והכל ידוע מראש.

הרי שאם חושבים על הדמויות לחיקוי שעמדו לנו בבגרותנו, אלה הפרטיות ואלה הציבוריות מדובר בסוג אחר של אבות. דגם לא מפותח של האבות שאנחנו עכשיו.

רוב האבות של החברים שלי, לא התקרבו למטבח, אלא בשביל לפתוח את המקרר, לא ידעו לבשל דבר מלבד חביתה, ואם היו רוצים לשכלל אותה היו קוצצים מלפפון ווואלה- סלט. על כביסה אין מה לדבר, לסופר הם התקרבו בתור נהגים, ובשביל שיעורי בית הייתה אימא. אבא היה עובד עד שעות מאוחרות, מגיע הביתה, אוכל, מתיישב בכורסה המותאמת מול הטלוויזיה וזהו, נגמר היום. העצות שקיבלנו היו מבוקרות ותואמות מציאות, הרגילו אותנו לחשוב בתבניות, בתוך הקופסה ופרקטי. היה צריך להיות פרקטי. כמובן שקיבלנו חיזוק לדברים בדמותו של מורנו ורבנו, מוכר הנעליים אל בנדי שפישט עבורנו את הדברים ותכל'ס אמר שאין כל כך למה לצפות.

אחרי הלידה, שהייתה כל מה שלא למדנו בקורס ההכנה ללידה, התחילה להתעצב תפיסת האהבות שלי והיו לי 2 הנחות יסוד.

את ההנחה הראשונה קראתי בספר של חיים באר שכתב "מפחיד אותי לחשוב, שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי". החלטתי שהזיכרונות שאני אייצר יהיו בלתי נשכחים ויהיה בהם את האיזון הנכון של בית משפחה וזוגיות. אני רוצה להיות שם שהילד שלי חוזר מהגן, אני רוצה לדעת מי החברים שלו, מה הוא למד, מה מצחיק אותו ומה גורם לו אושר. אני רוצה לקרוא לו 'לילה טוב ירח' ואחרי הגן לקחת אותו לפארק או לאכול גלידה, ואני כבר לא מדבר על טיולים בשבת. אני רוצה להיות אבא פעיל וכדברי השיר I don’t wanna miss a thing. חייב להגיד לכם שאני מתמיד, כולל חברות בוועד כבר כמה שנים ושותפות פאסיבית בקבוצת הווטסאפ של הגן שאני מנהל.

ההנחה השנייה אומרת שאני לא שם לילד שלי תקרות זכוכית. חוץ מנשיא ארה"ב הוא יכול להיות הכל וגם זה בגלל עניין טכני. אני אכוון אותו, אנחה אותו אייעץ לו אבל בחיים לא אגיד לו שהוא לא יכול. הוא יכול הכל אבל בשביל זה הוא צריך דבר אחד, פשוט וקטן- מישהו שיאמין בו ויגיד לו you can do it. כמובן שזה לא אומר שאני אטפח בו תקוות שווא, אבל בין לשים לו מראה מציאותית ולהוריד אותו לקרקע המציאות בשביל שלא יפגע לבין לדחוף אותו קדימה, לנסות ולהעז, תמיד אדחוף קדימה, גם אם זה אומר שבדרך הוא ייפול פעם או פעמיים, מהכל לומדים, אם קשה זה רק אומר שאנחנו בעלייה.

זה מה שהרבה פעמים הורים לא מבינים. לכל מילה שלנו יש משמעות, ולפעמים מילים משאירות צלקת. לי תמיד אמרו שיש לי שתי ידיים שמאליות וגדלתי להאמין בזה. למה? מי יודע, אולי העולם הפסיד נגר דגול בדמותי או חשמלאי?

לאט-לאט התחילו להצטבר דברים גדולים וקטנים שאני שם לילדים שלי מדי בוקר בתרמיל הצידה לדרך לחיים, לרוב אני מגלה שהם שונים מהדברים עליהם חינכו אותנו, ולא בכדי. העולם משתנה כל יום בקצב שלפעמים קשה לעמוד בו, אבל אם לא נשתנה איתו, נתאים את עצמנו, נבין שהגבולות הם דינאמיים ודורשים שינוי ונלך קדימה אנחנו עלולים לגלות יום אחד שאנחנו פשוט לא רלוונטיים וזה לא משהו שמקובל עליי.

בתוך כל חוסר הוודאות המתמיד התפקיד שלנו האבות עשה 'עדכון גרסה' ואנחנו נדרשים לנווט במציאות משתנה. אנחנו כבר לא רק אנשי קריירה שצריכים להסתפק בלראות את הילדים יום בשבוע ולתת להם נשיקה כשהם כבר עמוק בתוך החלום. אנחנו רוצים להיכנס מתחת לאלונקה ולקחת חלק שווה בזוגיות וגידול המשפחה ועל הדרך להילחם בדעות קדומות, חשיבה מגדרית ובכל הניסיונות להשאיר אותנו באותו מקום שהאבות שלנו היו. המקום שאולי הוא נוח, אבל הוא ממש לא נכון. לא לנו ובעיקר לא לילדים שלנו שמגיע להם אבא במשרה מלאה.

לאט-לאט התרמיל שאנחנו מכינים להם מתמלא, וזה לא הציונים שלהם שחשובים וההישגים הלימודיים אלא הבני אדם שאנחנו מגדלים אותם להיות, הזמן שאנחנו משקיעים בהם והאמונה שאנחנו נוטעים בהם.

הפרידה (הזמנית) מפונטי פנדי

לפני כמה חודשים בן ה-5 שלי קרא לי לשיחה צפופה איתו, בלחש בזמן ההשכבות.

"אבא", אמר, "אני לא אוהב יותר את סמי הכבאי".

ככה, בלי שום הכנה מוקדמת, רגש סנטימנטלי הוא פשוט הודיע לי שזהו, תם עידן סמי הכבאי.

בלעתי את העלבון, לא אמרתי מילה. נתתי לו נשיקת לילה טוב וסגרתי אחריי את הדלת.

לעצמי אמרתי, שבטח עד מחר כל העניין יישכח, ונשוב לראות את אדם פרייס חומד לו לצון, על הדרך מצית את פונטי פנדי וסמי כרגיל מציל את היום ובא לציון גואל.

אחרי הכל, רק לפני שנה וקצת הוא הפסיק לאהוב את מועדון החברים של מיקי מאוס ואת זהירון וחיפזון, ולאחרונה גילה גם פחות עניין ב"מפרץ ההרפתקאות". ברור ששמתי לב שהוא יותר בקטע של סופר סטרייקה, אבל כל עוד נמצא המקום לסמי הכבאי, הייתי בטוח.

ביום שבת בבוקר, כמה ימים אחרי ההודעה הדרמטית, שמתי בנונשלנטיות את סמי ביוטיוב וקיוויתי לטוב. קיוויתי שהדברים שנאמרו, נאמרו בלהט הרגע, והנה יבוא לשבת לידי ונראה את סמי מחלץ את אדם מעוד צרה, אבל לא.

"אבא, שכחת מה שאמרתי לך, אני לא כבר לא אוהב את סמי".

ניסיתי לדבר אל ליבו, אבל כלום. הפעמון בשבת בבוקר כבר לא יצלצל גלינג-גלונג. בלית ברירה שמתי לו סופר סטרייקה.

אז נכון, שזה גיל כזה שתחומי העניין מתחלפים נורא מהר וקשה באמת לעקוב. היום זה סופר סטרייקה ומחר זה בקוגן וגורמיטי, אבל איכשהו את סמי לקחתי באופן אישי. הרי סמי מלווה אותנו כבר כמעט שלוש שנים (!!!) בין כל המעברים בגן, החגים ועונות השנה, סמי היה ברקע, במינונים שונים, אבל היה.

צריך להודות, הנסיך הקטן שלנו גדל, וכבר יש לו גישה וחוצפה ורצונות משלו, ואין ברירה אני צריך להתאים את עצמי אליו. לתמוך בו ולהבין אותו, גם אם זה אומר שאין יותר סמי. יהיה משהו אחר. הרי, עם יד הלב, גם אני כבר לא כזה חסיד של 'המומינים' כמו שהייתי בגיל 10.

קיפלתי את הפיג'מה של סמי הכבאי, שבאמת לאחרונה נראתה עליו קטנה, והעברתי אותה למדף העליון. אם הג'ידיי חזר, מי יודע, אולי גם סמי עוד ישוב.

השבוע שבאתי לקחת את הקטנה מהמשפחתון (אריה סטארק כפי שהיא מכונה בבית), היא רצה אליי בשמחה, ובידה בובה של סמי הכבאי (מהבובות ביוקר, לא סתם).

שאלתי אותה מה יש לה ביד והיא לא התבלבלה, "סמי הכבאי" ענתה. "את אוהבת את סמי?", שאלתי, והיא הנהנה לחיוב.

חייכתי חיוך רחב, ושמעתי גלינג-גלונג ברקע, סמי חזר.

מסיבת פורים

אחרי כמה שנים של נבצרות מופגנת מסצנת המסיבות ואחרי שהשלמתי עם הסגנון המוסיקלי של סטטיק ובן אל תבורית (כפי שהבן שלי קורא לו ואני לא טורח לתקן אותו), החלטתי רגע לפני גיל 34 לחזור ולטבול חצי רגל בביצת המסיבות של גיל 30 ומשהו. מסיבת פורים היא הזדמנות מצוינת להכריז על קאמבק וכמובן שחזרתי עם מסקנות:

1. מהתרשמות ראשונה היה נדמה שהגעתי למסיבה מהסוג שההורים שלי היו משתתפים בה, ורק אחרי שפגשתי חבר מהשנתון שלי נפל לי האסימון שאני כבר לא בקנזס, וזה לא מסיבה ב'מוסד'. זו מסיבת הורים שבאו לחפש מפלט.
2. גם בגיל 30+ יודעים להעריך הומור עצמי. בין הרוקדים זיהיתי את השפעות הילדים על ההורים- תחפושת אלזה וסטטיק, שידעה לזוז לא רע בכלל.
3. אחרי כמה בירות היה נדמה שגיל המבלים ירד.
4. במסיבות ב'מוסד' אם היינו מתנגשים עם הגב, לרוב הייתי מגלה מישהו או מישהי שידעו לזוז עם השיר. אתמול התנגשתי במישהו שהמילה קצב זרה לו כמו ארנק לנתניהו (לפי פרסומים זרים כמובן).
5.  הדי.ג'יי הבטיחה מסיבה עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות שהאמירה הייתה מרשימה, נועזת ובעיקר מעוררת השראה, כאחד האדם לקראת חצות, היה נדמה שכולם התחפשו לסינדרלות ונכנסו לכרכרה מהחברה, רגע לפני שהיא הופכת לדלעת עם כסאות בטיחות לילדים.
6. הזמן הוא ההוכחה הטובה ביותר שהשירים הכי טובים היו באייטיז. אמנם במסיבה לא היה סלואו וגם צלילי 'לחישה פזיזה' לא נשמעו, אבל יש צלילים שלא משנה כמה עייף תהיה, יפעילו בך את הרקדן האוטומטי. עבורי זה תמיד יהיה poison'' של האחד והיחיד- אליס קופר.
7. מעמדה של וודקה רד בול לא התערער עם השנים למרות שטעמה המגעיל נשאר זהה.
8. עם כוס בירה ביד, להקת הנעורים ברקע והנערה שלך, למסיבות אין באמת אלטרנטיבה. כן, גם בגיל 30 ומשהו.

חופשה משפחתית באילת

(בדרך חזרה הם כבר ישנו)

אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך 4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',  "אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat  as much you can מתחיל עכשיו.

אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון. מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ, אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם מלצר אישי היה לנו.

בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי, נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך. אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.

אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה היומיומית.

אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו, הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק. 

האבולוציה של האבהות

בתור ילד, אני זוכר את העניין שהיה תמיד נוצר בבית כשאבא שלי היה נדרש לנסוע למקום כלשהו שלא במסגרת העבודה. דין טיול משפחתי בשבת היה כדין נסיעה אקראית וספונטנית לתל-אביב. שניהם כמעט תמיד לא באו בחשבון. בשבת נחים, מקסימום נוסעים למשתלה, לקרובי משפחה או למרכז קניות. וביום חול עייפים מדיי ועושים רק סופר.

כילד פחות התעמקתי בלנסות ולהבין "מדוע", הרי אוטו היה לנו, ומה הבעיה להיכנס, לשים קסטה בטייפ ולצאת בעקבות המרחבים. כעסתי, ובי נשבעתי שכאשר אני אהיה מבוגר ויהיו לי ילדים משל עצמי כל שבת נטייל. בחורף לפחות פעמיים חרמון, וביום חול נסיעה לתל-אביב באה ועוד איך באה בחשבון.

כמה שנים טובות עמדתי בהבטחה הזאת, ובאמת עם הבן הבכור טיילנו המון, כמעט כל יום שבת. פארקים לאומיים, פארקים שכונתיים, נחלים ונהרות. את כל כולם פקדנו, וגם יצאנו לברים ומסעדות באמצע שבוע, כל עוד הסבתא הייתה מוכנה לשמור.

המפנה מבחינתי קרה לפני כמה שבועות, שחברים ביקשו לקבוע מפגש בירה בתל אביב. שמעתי תל אביב ונהיה לי חום. "איפה אני אחנה", "אין שם שמאלה באף מקום", "החניה יקרה", כל התירוצים בעולם למה לא תל-אביב. זה לא שפרבר השינה בו אני מתגורר הוא אידיאלי, אבל תל-אביב הפכה להיות העיר שמעבר להרי החושך. לא מתקרבים לשם שזה לא  עניין של חיים או מוות.

כמעט במקביל ירד שלג בחרמון, כנראה בפעם אחרונה העונה ואשתי סיננה לעברי, שגם השנה לא נסענו לחרמון. חמש שנים שהיא מבקשת, ואני רק מהמחשבה על הפקק בכניסה לאתר מתמלא צמרמורות ומבטיח, שנה הבאה. שנה הבאה. הכל בשביל לנסות לדחות את הקץ.

רצף האירועים והקרבה המטרידה ליום הולדת 33 שלי לא נעלמו מעיניי, שמא לא מדובר במשהו אקראי אם כי מושרש וכנראה גם גנטי. התחלתי לתהות מתי בדיוק הפכתי לאבא שלי, ומדוע אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מה שיקרה. מה הצעד הבא, ימי שבת במשתלה?

השאלה הגדולה באמת, אם מדובר בשלב אבולוציוני הכרחי שכל האבות עוברים, קרי תחושת הכבדות, והעייפות מלווה בחשק עז לשקוע בספה לערב של תרדמת מול הטלוויזיה. האם יש טעם להילחם בזה או שהעניין מבחינתי גמור, וזה בכלל לא אני אם כי האבולוציה אשמה.

סיפרתי את התיאוריה לכמה חברים בעבודה והייתה תמימות דעים שזה לא אנחנו, זאת האבולוציה. האמת, לכמה שעות הוקל לי. אשתי לעומת זאת, גילתה פחות הבנה לתיאורית האבולוציה שפיתחתי ופסקה שהכל תירוצים וביום שבת הקרוב, היא קבעה עם עוד זוג חברים לנסוע לטייל.

-"יש כבר יעד?", שאלתי.

-"עדיין לא, יש לך רעיונות"

-"האמת, קראתי שפתחו משתלה חדשה באזור, בטח עוד לא יהיה עמוס".

הצעתי זכתה להתעלמות, אבל אני יודע, שניסיתי. באמת ניסיתי.

פוסט בית חולים

התכנון המקורי, אחרי הרבה זמן של שקט בבלוג, היה לכתוב פוסט על היציאה (בשעה טובה, בלי עין הרע, חמסה חמסה) מתקופת האבטלה בת החצי שנה (תקופת ה"דוקטורט") בחזרה למעגל לובשי החולצות המכופתרות.

חצי שנה בבית משנה אותך באופן מסוים. כן, יש גם את הציניות שמתחדדת אבל בנוסף לזה, אותי הישיבה הממושכת בבית הפכה לעקר בית במלוא מובן המילה. להעיר את הילדים, לצחצח שיניים, להלביש, להכין ארוחת בוקר, ומהר מהר לדחוס את כולם לאוטו, כדי שאפשר יהיה להתפנות לדבר העיקרי שעל סדר היום שלי- ערימות של כביסה, ארגז חול מאולתר בסלון מהנעליים של הגדול, וסירים בכיור. הרבה סירים בכיור כל הזמן. כן, היו גם כמה עונות של ריי דונובן שסירבתי לזנוח, אבל מטלות הבית היו העיקר והשתעבדתי אליהם. אבל לא על השעבוד לבית והחופש לעבוד אני הולך לכתוב, אלא על אותו רגע של חסר אונים, שהנסיכה הקטנה לא הפסיקה להקיא ואחרי בדיקות רנטגן לא חד משמעיות, הרופא ציווה עלינו לנסוע לחדר מיון.

באחד הפוסטים הראשונים אחרי הולדת בני הבכור, כתבתי שנהייתי רגיש (על גבול הבכיין) בכל מה שקשור להורות ולילדים, ואם הייתי 'סתם' רגיש עד עכשיו, פתאום בלי הכנה זה נהיה רגיש שבעתיים.

אחרי שכל הדרך הביתה אני מחזיק את עצמי הכי חזק שאני יכול, משנן לעצמי כמנטרה שהנסיכה ואשתי צריכים אותי חזק, אני נכנס לאוטו, והמתוקה עם הפנים הכי עייפות מוציאה את המוצץ מחייכת טיפה וממלמלת "אבא". בן רגע ולא משנה כמה מראש התכוננתי, נמסתי לשלולית, ולמרות שאמרתי שאני צרוד, היו אלה דמעות שחנקו את גרוני.

הדרך לבית החולים התארכה כמו הדרך מאילת לרמת הגולן. כל רמזור וכל האטה הרגישו כמו נצח קטן, ואנחנו רק רוצים להגיע בשביל שיבדקו, יגידו שזה הרע במיעוטו וישחררו הביתה.

אחרי סדרת בדיקות, עירוי נוזלים, והתייעצויות עם שלל רחב של מומחים שללו את האפשרות שמדובר בעצם זר וכל הסימנים הצביעו על זה שכנראה מדובר בדלקת ריאות שתפסנו בזמן. בין בדיקה לבדיקה, אנחנו שרים לה בשביל להפיג מעט את החשש, מהמקום החדש והלא מוכר והאנשים בחלוקים הלבנים. אחרי שסיימנו עם שירי פעוטות, שרתי לנסיכה הקטנה "את האחת שלי" של ישי לוי. משום מקום, היא מגיבה בחיוך, ושוב הדמעות האלה חונקות את הגרון, ומבלי לשים לב יוצא לי חיקוי ספונטני של ישי לוי, דרכו אני מסווה כמה היא מרגשת אותי.

אחרי טיפול אנטיביוטי וכמה שעות במיון אנחנו משוחררים לבסוף הביתה, ולמרות העייפות אנחנו ממהרים לצאת, שלא יתחרטו. בדלת הכניסה לבית, הקטנה מקיאה שוב, אחרי כמה שעות של הפסקה והתסכול, מהול בחרדה חוזר לנו לפנים. מתקשרים שוב למיון, מבררים, מרגיעים אותנו אבל מבהירים שאם ההקאות ממשיכות, חייבים לחזור.

לילה דרוך ומתוח עבר על כולנו, אבל הכל עבר בשלום ובימים הבאים היא לאט-לאט חזרה לעצמה. כמובן שהיא לא תזכור מזה כלום, אבל לרגעים האלה של חוסר האונים והחרדה ייקח עוד זמן להתקהות.

לא שהיה לי ספק, אבל ברגעים האלה, אני מגלה בפעם המי יודע כמה, שהמין היפה הוא לא רק יפה, הוא גם יותר חזק. אנחנו האבות, אולי נראים קשוחים כלפי חוץ, אבל שזה קשור לילדים שלנו אנחנו רגשנים, אמוציונליים וחסרי היגיון. 

פה גם המקום להודות לרופא הילדים המדהים שלנו, ולצוות חדר מיון ילדים של ביה"ח וולפסון.

חופשה רומנטית

אחרי 10 שנות זוגיות, מהן 6 שנות נישואין, ו- 2 ילדים, כשכמעט שנתיים מפרידות בינינו לבין החופשה הזוגית האחרונה שלנו, החלטנו שחייבים, אבל חייבים לצאת לחופש. מלכתחילה הדרישות שלי היו מינימאליות. מלון, לא רחוק מהבית ובלי שטויות.

הילדים מצדם פרגנו מאוד, ו-24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לחופשה המיוחלת, הקטנה פיתחה חום והתקפי עצבנות. לפתע צץ סימן שאלה ? מה עושים, נבטל את החופש, נמשיך לחופש כמתוכנן, אנחנו הורים רעים להשאיר את הקטנה בידיה של הסבתא?

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגננת וההורים של אשתי החלטנו שקצת חום, זה צפוי מדי ואנחנו ממשיכים כמתוכנן. להגנתנו יאמר שממש היינו חייבים חופש.

אחרי שיצאנו בשעה לא שעה, לפתע צפת נראתה קרובה ואקזוטית יותר מהרצליה, אבל בסוף הגענו, טרוטי עיניים ועמוסים למכביר בתיקים. לא ברור למה הבאנו חולצות מגונדרות ושמלות ערב, אבל הבאנו. על כל מקרה שלא יבוא. לעולם אי אפשר לדעת את מי נפגוש בלובי.

הדקות הראשונות אותן בילינו לבדנו הרגישו כמו גמילה. הידיים רעדו והראש היה עמוס במטלות. הגענו, פרקנו, מה עושים עכשיו, הרי חייבים לעשות משהו, יש כל כך הרבה דברים לעשות שבטלה היא בכלל לא אפשרות, ובכלל איך נחים. הצעתי שנתחיל במשחקי היכרות, אחרי הכל, באמת עבר זמן מאז שהיינו אשתי ואני ככה לבד.

מזגנו מעט יין והרעידות חלפו. אחרי ארוחת ערב תכננו לצאת לפאב, אבל לשם שינוי לא מיהרנו לאכול כדרכנו בשגרה והתענגנו על כל ביס. פה ושם צחקקנו על הורים צעירים שבאו לחופש עם הילדים, וכל פעם ששמעתי "אבא", נורא שמחתי שהכוונה לא אליי. אני בחופש.

אחרי שישנו כמעט 11 שעות רצופות במהלכן לא קמנו להחליף חיתול, להאכיל, ללוות לשירותים המשכנו את ליל אמש בארוחת בוקר. גם הפעם נשארנו אחרונים. ככה זה כשלא ממהרים.  

התכנון המקורי היה ללכת לספא, אבל השמש השקרנית קראה לנו להליכה בים, אז הלכנו. האמת, אם יש משהו שאני מתכוון ליישם גם אחרי החופש זה הליכות בים בחורף. האוויר הקר, הרוח, ריח הים ורעש הגלים הם פשוט תענוג. אשתי הציעה ללכת בכיוון של קניון ארנה, ואני שראיתי את הנולד השארתי את הארנק בחדר. בסוף הלכנו בכיוון ולא נכנסנו. כמה חבל.

את היום הראשון המלא של החופש בילינו ברביצה באחד מבתי הקפה שעל חוף הים, בקריאת עיתונים של סוף שבוע, ספרים ובהייה בים. עייפים מהבהייה וספק מההליכה חזרנו לחדר רק בשביל לישון צהריים עד לארוחת ערב.

ביום שבת הדגדוג בידיים חזר, ובווטסאפ המשפחתי דרשנו לקבל קצת תמונות של הקטנטנים בבית. לפתע הם נראו גדולים כל-כך, שלפתע לא הבנו כמה זמן אנחנו כבר בחופש. לקטנה ירד החום והגדול לקח אחריות על סבא וסבתא ששמרו עליהם. בשביל לא להגיד שבילינו את כל הזמן בארוחות, שינה ובהייה בים ירדנו לספא. קצת בריכות קצת ג'קוזי וקדימה לארוחת ערב. התפנה מקום.

ביום ראשון השכמתי קום וכבר מיהרתי לחזור הביתה, ממש התגעגענו לקטנטנים, אפילו את האוכל טרפנו מהר-מהר, למרות שהאיסוף מהגן הוא בכלל בצהריים.

כבר בערב, אחרי שדרש לקבל וקיבל את ההפתעות שהבאנו לו, הגדול אמר לי שפעם הבאה גם הוא רוצה לבוא איתנו לחופש. מתברר, שהוא גם עייף, מהגן אבל בעיקר מלהצחיק את אחותו הקטנה.

הבטחתי לו שנדבר על זה, לקראת פסח ככה.