הורות!

מהיום שבישרה לי אשתי בחגיגיות על הרחבת המשפחה, התחלתי אט-אט להסתגל לרעיון של הורות על כל נגזרותיה. התחברתי להיריון ולמדתי להכיר מקומות ואיברים חדשים בגוף ואת התפקיד שהם ממלאים בחיי העובר. בעיקר הפתיעו אותי סוגי השמנים הקיימים לגוף ולהפתעתי יש יותר משמן מכונות ושמן לטיגון (חמניות זית או קנולה). נדמה, שלכל מקום שאני הולך בחודשים האחרונים אני רואה יותר ויותר נשים בהיריון, ואני יכול בוודאות כמעט גמורה רק מלהתבונן עליהן למשך מספר שניות, להצביע על מה מפריע להן- בצקות ברגליים, בחילות, הקאות, כאבי גב, מצבי רוח, שלפוחית לוחצת. אני רואה גם את הבעלים שלצידן, אני יודע בוודאות גם מפריע להם.

אחרי שנכחנו בכנס הריון, וראינו מה טוב (בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נשים בהיריון נדחסות באודיטוריום אחד ובהפסקה מחסלות בשניות כמו טרמיטים את הבורקסים והרוגלכים) החלטנו, אשתי ואני על מנת להיות הכי מוכנים שאפשר ליום המיוחל, להירשם לקורס הכנה ללידה. מלבד האינפורמציה הרבה שאני נחשף עליה, והחרדות שהיא יוצרת אצלי בדמות אולקוס, נחשפתי גם ל"מטבחון הנשים בהיריון" שנוצר בקורס כבר במפגש השני. כמות הפרטים האינטימיים שהנשים הללו בחרו לשתף אחת את השנייה גרמה לי להשתאות הירואית כמו גם לחוסר נעימות משווע. תקראו לי שמרן, קנאי לפרטיות, אבל אני חושב שנושאים כמו גזים, צרבות, הקאות (בשלל של צבעים, אל תטעו) צריכים להישאר בתוך חדר המיטות ולא מחוצה לו. דווקא האישה בהיריון שהודיעה קבל עם ועדה, שהיא-היא לא מפסיקה להקיא כבר שבעה חודשים, דווקא היא הכי לא נראית כך, אני חייב להודות שהרמתי גבה. כל אותה העת הבעלים עמדו במעגל משלהם ונהנו מהבורקסים שטרם נאכלו ע"י הנשים. הם לא דיברו על חוויות היריון, הם בעיקר החזיקו את התיקים של הנשים שלהם וניסו לצאת הכי גברים שאפשר, כשהמציאות חזקה יותר מהכל- אין גבר שיכול על אישה בהיריון, ובצדק.

כמו שלימדה אותי אשתי (כמו גם הפרק המנומק ברמזור), שזה לא "אנחנו" בהיריון, אלא הנשים, וזה לא הצרבות והפיפי התכוף "שלנו" אלא של הנשים. גבר חייב לכבד את זה.                                                        


יותר מהחרדות ורגעי הקאלט במטבחון של הנשים בהיריון, הקורס הכנה ללידה זירז אצלי את ההכרה הבלתי נמנעת שאני הולך להפוך להורה, וזה כבר הכי "אנחנו" שאפשר. אני עוד לא יודע בדיוק מה זה אומר, מה זה ידרוש ממני, באיזה אופן ואיך אני אמלא את התפקיד הכי חשוב שיכול להיות בחיים האלו. אני כן יודע, שמלבד הנקות, כמו בבר-אור צבאי, אני אתן את כולי ואשתדל להיות ההורה הכי טוב, לגאוות X (השם המלא שמור במערכת).

"אז איך זה מרגיש?" שאל אותי השבוע חבר לעבודה, "מרגש, מפחיד, לא יאומן", תמצתי לו את הדברים, כשאני יודע שתכלס, אין מילים שבאמת יכולות לתאר את ההרגשה.


מוקדש בהערצה לאשתי.