יום כיפור שלפני גיל המצוות וקצת אחריו היה "חג כל החגים".
האופניים היו נשלפות באחת מהמחסן וקדימה לחרוש הלוך ושוב את הרחובות הסמוכים
בנהיגת פרא. אימת האופניים- מכוניות, עמדו לשם שינוי בצידי הדרך ולא הפריעו, שעה
שרדפנו אחרי בנות מהכיתה עם אופני ה-BMX המשוכללות שלנו. לא היו לנו מגני ברכיים ולא
קסדה. כשנפלנו, אם נפלנו, הדבר הראשון שבדקנו היה שאף אחד לא ראה את ההתרסקות
הפטאלית, ובמידה וכן היינו צריכים להמעיט כמה שיותר בכאב, לבלוע את העלבון מהר לעלות
בחזרה על האופניים ולהמשיך במרדף. משחק ילדים.
את התפילות, האמונה והסליחות השארנו לגדולים. בשביל זה הם היו כאלה. אנחנו האמנו בנסיעה מהירה על כביש ריק, במכתבים על התבגרות לסמדר שיר במעריב לנוער (לא באמת ניתן להיכנס להיריון מנשיקה...), וכל כולנו היינו מרוכזים במה שידענו לעשות הכי טוב- להיות ילדים. היינו מעולים בזה, שיכללנו את זה כמעט לכדי אומנות, ואם זה היה תלוי בנו, היינו ממשיכים להיות כאלה גם היום.
בימי כיפור סבא-סבתא היו מגיעים אלינו, וסבא היה לובש את אחת החליפות
הבודדות שהביא עימו מאוקראינה והולך לבית הכנסת הספרדי. אלה היו מצפים לו כל שנה
והוא, אף שלא הבין מילה, היה חוזר מלא השתאות ונחת. "התפללתי עבורנו",
היה נוהג לומר. בשבילי זה נראה כתעודת ביטוח לא רעה ודי אמינה, האמנתי שבזכות סבא
הרווחתי חסינות לעוד שנה של שובבות.
בדרכי לבית הכנסת ביום הכיפורים האחרון, "להתפלל עבורנו",
חלפו על פניי כמה ילדים בנסיעה משוגעת, "מטורפים", חשבתי, עד שאחד
הילדים צעק לחבריו שאם לא ימהרו, הבנות ישיגו אותם.
עוד בטרם הבנתי את מי בדיוק הם מזכירים לי, הם כבר היו הרחק, לא נראים
לעין. נשכתי קצת את השפה והמשכתי לכל נדריי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה