כל הנעורים וההתבגרות שלי עברו בצל הידיעה, שקיבלה חיזוק משמעותי מכל סדרות הטלוויזיה והקומדיות הרומנטיות בהם צפיתי, שהחיים מתנקזים לרגע משמעותי אחד, שאחריו יש ריק אחד גדול, חור שחור. אותו הרגע הוא לא אחר מאשר ליל הכלולות, ליל כל הלילות, הלילה בו כל החלומות קורמים עור וגידים ומתממשים.
עלי להודות, כי מהרגע שהודענו, חברתי
דאז, אשתי דהיום ואני לחוג מכרינו על החלטתנו למסד את הקשר בינינו, יותר מששימחו
אותי סידורי הפרחים או בחירת צבע המפיות לשולחנות ואפילו ספירת המעטפות, פשוט
ציפיתי לליל הכלולות שלי שיהיה בוודאי כמו בסרטים- מוסיקת רקע נוגה (פיל קולינס something
in the air
tonight), עלי כותרת
מפוזרים על המיטה, השמלה והתסרוקת יורדים בצ'יק, אנחנו רעננים ובכלל לא נראים
כאילו לא ישנו יומיים והרגליים לא מנופחות מאינספור שירי חתונה בשתי שפות.
חברים שכבר הלכו במורד השביל בו עמדתי
לצעוד, הזהירו אותי וניסו בכל כוחם לערער את תחושת הציפייה. הם ריסקו אותה במשפט
"אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".
"יקרה גם יקרה", הבטחתי לכל
קטני האמונה ולעצמי, אפילו הזהרתי את אשתי לעתיד- זה יקרה. היא חייכה אליי, ואני
פירשתי את זה כהסכמה, בלי לדעת, שגם היא ידעה- שלא, זה לא יקרה, זה פשוט לא.
אחרי הקידושין, החופה, שבירת הכוס
ומלא נשיקות לדודות שבחיים לא ראיתי (חלקן אני בטוח לפי צפייה בסרט החתונה היו
מסתננות), הריקודים והתמונות הגענו בשעה טובה לסוויטה במלון.
חייכתי לאשתי הטרייה, שחייכה אליי בחזרה
ואמרה "רק נוציא את הסיכות מהתסרוקת ואז מאמי".
השעה הייתה שלוש ורבע בבוקר ולתומי
חשבתי שאני מוציא כמה סיכות מהראש ואז, אז זה יקרה- המוסיקה תתנגן, האורות
יתעמעמו, ולמחרת אני אגיד לכולם שלא, ג'נטלמן אמיתי לעולם לא מגלה. אפילו תכננתי
איך אני אחייך את החיוך הזה, שבין גברים מזמן הפך לסמל.
כשסיימנו להוציא את 100 הסיכות, שרק
שעות קודם הצליחו להחזיק בצורה מושלמת כל-כך את התסרוקת של כלתי, היא הייתה מעולפת
על הספה, השעה הייתה חמש בבוקר ואפילו אני הבנתי, שלא זה לא יקרה.
במקלחת אשתי גילתה סיכה חצופה נוספת
שהעזה ונשארה, נקראתי שוב לדגל וכמעשה הקופים מיששתי לה את הראש עד שהגעתי לסיכה
המיוחלת, זה היה הכי קרוב ל...
השבוע אנחנו הולכים לחתונה של זוג
חברים וכבר ברור לי איך אני לוקח הצידה את החתן ואומר לו, "אחי, זה לא יקרה,
זה פשוט לא".
פיל קולינס? באמת??
השבמחק:)
מקסים! אתה מצליח לתאר את הדברים בצורה כל כך ציורית, אפשר להרגיש שאתה נמצא שם בתור קורא. כיף לקרוא ולהיות חלק.
השבמחקליל הכלולות הוא מיוחד כי הוא הרגע שבו הפכתם רשמית לגוף אחד. את פיל קולינס אפשר לשים ברקע בכל יום אחר ולהתענג על היותכם אחד.
תראה, את ליל הכלולות אתה לעולם לא תשכח! כי בלילה הזה עשית דבר שמעולם לא עשית לפני ולעולם (אחרי התנסות מייגעת) לא תעשה זאת שוב. הוצאת הסיכות.
השבמחקחמוד ומשעשע ברמות, ובאמת יש לך כשרון נדיר לתאר מקומות וסיטואציות בצורה שהקורא מרגיש שהוא נמצא שם. אהבתי!
השבמחקדיאנה