חופשה רומנטית

אחרי 10 שנות זוגיות, מהן 6 שנות נישואין, ו- 2 ילדים, כשכמעט שנתיים מפרידות בינינו לבין החופשה הזוגית האחרונה שלנו, החלטנו שחייבים, אבל חייבים לצאת לחופש. מלכתחילה הדרישות שלי היו מינימאליות. מלון, לא רחוק מהבית ובלי שטויות.

הילדים מצדם פרגנו מאוד, ו-24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לחופשה המיוחלת, הקטנה פיתחה חום והתקפי עצבנות. לפתע צץ סימן שאלה ? מה עושים, נבטל את החופש, נמשיך לחופש כמתוכנן, אנחנו הורים רעים להשאיר את הקטנה בידיה של הסבתא?

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגננת וההורים של אשתי החלטנו שקצת חום, זה צפוי מדי ואנחנו ממשיכים כמתוכנן. להגנתנו יאמר שממש היינו חייבים חופש.

אחרי שיצאנו בשעה לא שעה, לפתע צפת נראתה קרובה ואקזוטית יותר מהרצליה, אבל בסוף הגענו, טרוטי עיניים ועמוסים למכביר בתיקים. לא ברור למה הבאנו חולצות מגונדרות ושמלות ערב, אבל הבאנו. על כל מקרה שלא יבוא. לעולם אי אפשר לדעת את מי נפגוש בלובי.

הדקות הראשונות אותן בילינו לבדנו הרגישו כמו גמילה. הידיים רעדו והראש היה עמוס במטלות. הגענו, פרקנו, מה עושים עכשיו, הרי חייבים לעשות משהו, יש כל כך הרבה דברים לעשות שבטלה היא בכלל לא אפשרות, ובכלל איך נחים. הצעתי שנתחיל במשחקי היכרות, אחרי הכל, באמת עבר זמן מאז שהיינו אשתי ואני ככה לבד.

מזגנו מעט יין והרעידות חלפו. אחרי ארוחת ערב תכננו לצאת לפאב, אבל לשם שינוי לא מיהרנו לאכול כדרכנו בשגרה והתענגנו על כל ביס. פה ושם צחקקנו על הורים צעירים שבאו לחופש עם הילדים, וכל פעם ששמעתי "אבא", נורא שמחתי שהכוונה לא אליי. אני בחופש.

אחרי שישנו כמעט 11 שעות רצופות במהלכן לא קמנו להחליף חיתול, להאכיל, ללוות לשירותים המשכנו את ליל אמש בארוחת בוקר. גם הפעם נשארנו אחרונים. ככה זה כשלא ממהרים.  

התכנון המקורי היה ללכת לספא, אבל השמש השקרנית קראה לנו להליכה בים, אז הלכנו. האמת, אם יש משהו שאני מתכוון ליישם גם אחרי החופש זה הליכות בים בחורף. האוויר הקר, הרוח, ריח הים ורעש הגלים הם פשוט תענוג. אשתי הציעה ללכת בכיוון של קניון ארנה, ואני שראיתי את הנולד השארתי את הארנק בחדר. בסוף הלכנו בכיוון ולא נכנסנו. כמה חבל.

את היום הראשון המלא של החופש בילינו ברביצה באחד מבתי הקפה שעל חוף הים, בקריאת עיתונים של סוף שבוע, ספרים ובהייה בים. עייפים מהבהייה וספק מההליכה חזרנו לחדר רק בשביל לישון צהריים עד לארוחת ערב.

ביום שבת הדגדוג בידיים חזר, ובווטסאפ המשפחתי דרשנו לקבל קצת תמונות של הקטנטנים בבית. לפתע הם נראו גדולים כל-כך, שלפתע לא הבנו כמה זמן אנחנו כבר בחופש. לקטנה ירד החום והגדול לקח אחריות על סבא וסבתא ששמרו עליהם. בשביל לא להגיד שבילינו את כל הזמן בארוחות, שינה ובהייה בים ירדנו לספא. קצת בריכות קצת ג'קוזי וקדימה לארוחת ערב. התפנה מקום.

ביום ראשון השכמתי קום וכבר מיהרתי לחזור הביתה, ממש התגעגענו לקטנטנים, אפילו את האוכל טרפנו מהר-מהר, למרות שהאיסוף מהגן הוא בכלל בצהריים.

כבר בערב, אחרי שדרש לקבל וקיבל את ההפתעות שהבאנו לו, הגדול אמר לי שפעם הבאה גם הוא רוצה לבוא איתנו לחופש. מתברר, שהוא גם עייף, מהגן אבל בעיקר מלהצחיק את אחותו הקטנה.

הבטחתי לו שנדבר על זה, לקראת פסח ככה.

הדרך המושלמת לטיול סתיו עם הילד

אחרי שהשגרה היומיומית שלנו הופרעה ברגל גסה בחודש אוגוסט ופעם נוספת בחגי תשרי, קיבלתי החלטה מושכלת ובעיקר מודעת, להפריע אני לשגרה. מה יש, שתתמודד.

הודעתי לבן שלי, שביום שישי יוצאים להרפתקה ולא הולכים לגן. אחרי הכל, יש לו עוד שנה שלמה להיות אבא של שבת, וצריך לנצל את הימים החמים האחרונים של הסתיו לקצת זמן איכות ביחד, מה גם שזה לא יום חופש רשמי ובית ישראל וודאי יהיה עסוק בשגרתו הוא.

בנסיעות ברכבת לעבודה, אני חולף מדי בוקר על פני הפלקט של רכבת ישראל- אבא ובן עומדים זה מול זה, משולבי ידיים, מסופקים, ששביל טיול נפרס בכניסה לקרון. תכל׳ס כבר חודש שזה עושה לי חשק וביום שישי החלטתי שמספיק לדחות, ביני לבין עצמי תכננתי גם לעשות רי מייק לפוסטר של הרכבת, שתהיה מזכרת ותמונה לווטסאפ המשפחתי.

בחירת היעדים לטיול הייתה קלה מאין כמותה. באפליקציה של הרכבת בזה אחר זה מסודרים היעדים כולל דרכי הגעה ומסלול מומלץ ומפורט עבור כל יעד. אחרי שהבנתי שלאכזיב לא נספיק להגיע וגם לא לגן החיות שבקרית מוצקין מפאת השבת, החלטתי שניסע ברכבת לנמל ת״א. 

כבר בתחנה הראשונה בה עצרנו הנסיך הקטן שאל אם הגענו לת״א (למען האמת הוא שאל אם הגענו ל״לתל אביב יא חביבי תל-אביב", אבל ניחא. פרט שולי). אמנם הרכבת נוסעת מהר, אבל עוד לפני ת"א צריך לעצור בבית של המטוסים, לברך תיירים ושכנים שחזרו מחופשה ולנופף למטוסים מהחלון. שנוסעים עם כמעט בן 4 ברכבת, מדהים לכמה דברים הוא שם לב, שמבחינתי הפכו עם הזמן לקצת שקופים. אייל התרגש לראות חיילים, שאל למה חרדים לובשים סוודר בקיץ ובין לבין הספיק לעשות עיניים לתיירת מבוגרת מרוסיה, שהייתה מוכנה לקנות לו מעדנייה בנתניה באותו הרגע.

בתחנה היעודה נפרדנו לשלום מהקרון הכחול והמשכנו באוטובוס בדרכינו לנמל.

בתור איש חינוך, מי כמוני יודע שטיול טוב הוא קודם כל הזדמנות ללמידה חוויתית. אחרי הכל, מה שהוא לא ילמד היום בגן, הוא ילמד באדיבות האפליקציה של הרכבת (היריד הבינלאומי הראשון שהתקיים בנמל לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי). אבל היסטוריה היא לא פני הכל. לא וויתרנו על סיבוב בקרוסלה (העברית הראשונה!), בשוק האוכל (שהזכיר לי שחייבים לנוסע לחו״ל), טיפוס על החומה של שובר הגלים וכמובן קינחנו בגלידה "מונטנה" המיתולוגית, אחרי הכל בוקר של חוויה תל אביבית מחייבת טעם נלווה. לא חזרנו על עקבותינו לפני שנתנו לגלים הניתצים על הסלעים לקרר אותנו מהחום.

בדרך הביתה ברכבת לפני שנרדם לי על הברך, עוד הספיק לשאול אותי ההרפתקן הקטן מתי שוב ניסע ברכבת אבל לא קצת. המון זמן. כנראה שבסוכות, אבל נראה.

ניסיתי לנסות להעיר אותו שנעשה רי מייק לפוסטר של האבא והבן, אבל העייפות של שנינו גברה. לא נורא, פעם אחרת.

קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.

השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.

"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.

(מבט ארוך מצידו)

"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".

(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)

אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.

מסיבת סיום

הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.

כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו לגן חובה.

רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה. 

זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!

למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל". נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.

בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות" ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).

אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא יכול שלא להיזכר פעם נוספת  במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".

ל"ג בעומר של הגן

כבר שהחלה ההתארגנות לל"ג בעומר של הגן בווטסאפ, הרגשתי שהדברים לא הולכים לעבור חלק. מה גרם להשערה? קודם כל העובדה, שאף הורה לא מיהר להתנדב לוועדה המארגנת. לי זה עשה פלשבק, לניסיון הכושל של אשתי לקנות משלוח מנות לצוות הגן, ניסיון שגרר דיון אחד ארוך בקבוצה אבל תכלס, לא הניב תוצאות. אחרי כמה הודעות מדרבנות בקבוצה, הדברים התחילו לזוז ואפילו פתחנו קבוצת ווטסאפ שהפתיעה בפרודוקטיביות שלה. אחרי השנה, זה קצת החזיר לי את האמונה בהורים, שעד עכשיו לא פספסו הזדמנות לצאת קטנוניים.

בערב ל"ג בעומר היינו מיעוט אבות אל מול רוב אמהות. רוב ההורים בכלל הגיעו אחרי שהמדורה כבר דלקה והסאג' היה מונח במקומו. אנחנו, מיעוט האבות הגיבורים שהגיע כחלק מהוועדה המארגנת, פחדנו בעיקר מהפדיחה הצפויה לנו, אם  האש לא תתפוס והמדורה לא תדלק. אבל הרוחות הנושבות היו לטובתנו והצלחנו להרשים (אפילו את עצמנו) את הילדים ולצאת נינוחים גם מול האמהות.

כמות הפיתות שהפכתי על הסאג' לא יביישו נצר למשפחת אבולעפיה. מרוב שפיתחתי מיומנות, היו רגעים שחשבתי על שינוי קריירה. כמובן, שהיו גם רגעים אחרים, רגעים שמרוב קרבה לאש פחדתי לאבד את הגבות, אבל הטעם של הפיתה מרוחה בשוקולד 'השחר' פרווה, עם נגיעות של חול ואבנים היה שווה הכל. כן, גם זה שהבן שלי התרוצץ בין כולם והשוויץ באבא שלו, והחברים שלו לגן שפנו אליי בתור 'אבא של אייל' הסב לי לא מעט נחת.   

כל השטחים ליד המדורה שלנו נתפסו ע"י גנים אחרים, עם אותן בעיות ואותם תפוחי אדמה לא אפויים, הגם שביקשנו השכם וערב לבשל אותם קודם (מה לא היה ברור?). כל השטח נראה כמו ל"ג בעומר שאורגן ע"י וועד העובדים- המוני, רועש, צפוף. הגדילו לעשות החברים חובשי הכיפות, שהחלק האומנותי של המדורה שלהם כלל אישה חביבה על אקורדיון.

כשהתחילו לעבור הלחשושים מפה לאוזן אם אפשר להתחיל להתקפל, הופתעתי כמה כוח רצון יש להורים. בתוך דקות הכל קופל ונוקה. את הקרשים הנותרים, בזזו ילדים ממדורות סמוכות ועל אף שהצעתי 'כיבוי צופי' של הילדים למה שנשאר מהמדורה שלנו, ההורים העדיפו פתרונות מהירים יותר. יש עוד מקלחות שמחכות, ותריסר כוסות מים להביא לילדים צמאים במיטה.

בערב, הקבוצה של הגן בווטסאפ התמלאה בתמונות, אימוג'י של מחיאות כפיים ותודות, אבל התודה הכי גדולה הייתה של הצאר הקטן שלי, שנרדם מיד ואפילו לא ביקש כוס מים.

מחירות לעבדות

אמנם כל העניין בפסח, זה לחגוג את היציאה מעבדות לחירות, אי שם לפני כמה אלפי שנים, אבל איפשהו בדרך, עם המצאת המושג 'חופש פסח' נולדה למעשה עבדות חדשה. נכון, זאת עבדות 'מחמד' לעומת הפירמידות, והאמת שיש גם רגעים ממש נחמדים, אבל חופש זה לא. אז בואו לא נזרוק חול בעיניים הטרוטות של ההורים. זה חופש עבור הילדים ואני בהחלט יכול להבין למה זה נחמד להם. כל יום מטיילים במקום אחר, פוגשים מלא חברים ומשפחה, נרדמים בדרך, מתעוררים בשוק הרומי, או בגן החיות או בנחל השופט, גן עדן. השאלה שנשאלה אצלנו כל ערב סביב השולחן בחשש מהול באימה מסוימת הייתה "מה עושים מחר?". מה עוד נשאר לעשות, האם קיימת פינת חמד שבה טרם ביקרנו? האם קיימת חיה שעוד לא ליטפנו? מקור מים שלא טבלנו בו את רגלנו? עם כל החשש, הישארות בבית לא עמדה על הפרק. ניחא בת השבעה חודשים, היא תסתדר, אבל השד טזמני בן ה-3 וחצי יהפוך את הבית בהינף יד. חייבים לצאת לטייל.

הטיול המועדף שלנו בפסח השנה היה ללא ספק הפקקים, ולא סתם פקקים פקק אחד מסוים- ממחלף נתניה עד אולגה. מיכאל תזמן שעה וקצת של שכרון חושים. קצת בעיטות בכסא מאחורה, שירי פסטיגל וריח חזק וממכר של במבה באוויר. היציאה מהפקק הייתה יציאת המצרים הפרטית שלנו, הרגשנו בהחלט בני חורין לפחות עד הכניסה לקיסריה. אבל התגבשנו, באמת שכן, על כוס של גלידת מנגו או בטיול עם כלב של חברים, הבנו שלא באמת צריך לנסוע רחוק בשביל ליהנות. מדהים שעם כל הוותק (היחסי) שחשבנו שיש לנו בתור הורים, הבנו לעומק כמה דברים על ילדים שחשבנו שאנחנו יודעים, אבל לא באמת, ולא עד הסוף. כמו שהם יודעים להפתיע אותנו, ולהיות בלתי צפויים וגם לפעמים כפויי טובה, ככה הם יודעים לרגש ולאהוב הכי חזק שאפשר. השד טזמני ביקר בדוכן איפור ויצא ממנו נמר. הוא כל כך נכנס לדמות, שהוא ניגש לעוברים ושבים ושאג להפחיד אותם. ההתרגשות שלו הדביקה אותנו, ושכחנו לגמרי מהפקקים, מהרעב, מהחור בכיס (מישהו גילה למי מגישים חשבונית הוצאות?) מהעייפות המצטברת והרצון לחמש דקות של שקט עם עצמך. בים. עם בירה. יש רגעים שהם פרייסלס ולא משנה כל השאר.

לקראת סוף החופש והרצון לחזור לעבודה כדי לנוח מעט, משהו בנו רצה למשוך את החופש עוד קצת. בערב האחרון, אחרי שהשכבנו את פרעה הקטן לישון, הוא קרא לנו במוניטור. חשבנו שעוד פעם הדינוזאורים או הינשופים מפריעים לו לישון וצריך לבקש מהם יפה שיעזבו את החדר. אלא שהפעם, כנראה חג הפסח השפיע עליו יותר. הוא הצביע על השטיח ואמר, "אבא, העבדים מפריעים לי לישון, תיקח אותם אתך מהחדר". וכך, אספתי את העבדים הדמיוניים לתוך הכיס של העבד הלא דמיוני (אני), אחד, אחד כולל הזה שפספסתי ובגינו חזרתי לחדר בשנית ("מה קרה לך אבא, התבלבלת?"). העיקר שאף אחד לא יפריע לו לישון.

בינתיים, העבדים שנשארו ערים (בקושי), נמרחו על הספה מול ערוץ 'הופ' (השלט היה רחוק), "מה נעשה מחר?" שאלתי את אשתי בהלצה שלשנייה נלקחה ברצינות, "מחר נחזור לשגרה". התגעגענו.