לפני
כשבועיים, לקראת סוף האימון בחדר כושר, כשהרגליים כבר לא ממש הבינו למה הן עדיין
בתנועה ורק הראש המשיך לשדר פקודות שנראו בלתי חוקיות בעליל, בנגן התחיל להתנגן
שיר הנושא של 'רוקי'. לפתע, לא הייתי על הליכון בחדר כושר, הייתי בפילדלפיה לבוש
אימונית אפורה, לראשי היה כובע גרב שחור ובדיוק סיימתי לעלות את כל המדרגות למעלה,
כמו בסרט ההוא. באותו רגע, הייתי בלתי מנוצח. אף אחד לא יכל עליי, לא איוון דראגו
ולא אפולו קריד. כן, גם הנפתי ידיים באוויר ולא ממש הבנתי למה המדריכה בחדר כושר
נבהלה וחשבה שאני נמצא במצוקה.
רוקי היה
גיבור ילדותי ועד היום אני יודע לצטט פניני חכמה כמעט מכל ארבעת הסרטים, (הסרט
החמישי לא הותיר בי רושם ורוקי בלבואה השישי בעיקר עשה אותי עצוב). כל פעם שכמעט
וויתרתי על משהו, רוקי דחף אותי להמשיך קדימה.רוקי לא
היה היחיד. היה גם את מרטי מקפליי, מר מיאגי ומקגייוור. המסר של כולם היה משותף-
הכל בחיים אפשרי, אפשרי מאוד. באם זה מסע בזמן, עמידה על שלך מול בריונים או תיקו באגרוף
מול אלוף עולם. שום דבר לא מופרך, הכל זה תוצאה של עבודה קשה, ותו לא. אה כן, והיה
עוד דבר, בסוף הטובים תמיד מנצחים. זה היה ה'סוף טוב, הכל טוב' העדכני של שנות
השמונים ותחילת התשעים ואנחנו התאמנו את עצמנו.
אני מודה, שעם השנים גיליתי כמה סדקים בתיאוריות
של גיבורי הילדות למיניהם. זה התחיל בסדק קטן של ה'סוף טוב' והתרחב לכדי משבר של
ממש רק בשבוע החולף. הבעיה הכי גדולה בבסיס האמונה בגיבורים, שבתיאוריה הם מעולים עם
המשפטי מחץ שלהם 'it ain
how hard you hit it how hard you can get hit and keep moving forward' (רוקי) אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, מעטים הם הדברים שאשכרה אפשר
ליישם ולהישאר בחיים.
השבוע עם שינויי מזג האוויר, נדרשתי להחליף
את הווישרים הקדמיים באוטו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה, קניתי מגבים חדשים (אגב,
במידה ומישהו תוהה זה לא one size לכל סוגי המכוניות) ופניתי
למלאכת ההרכבה (כמה קשה זה כבר יכול להיות?). לפני ההרכבה נדרשתי לשאלת הפירוק.
בעזרת ארגז כלים קטן ועשר אצבעות מיומנות ניסיתי במשך כעשרים דקות להבין את מנגנון
הפירוק המתוחכם, ללא הצלחה. השתמשתי בכוח, חכמה, יותר כוח. לרגעים היה נדמה
שהאפשרות היחידה היא דינמיט ו-Yippee-ki-yay, motherfucker. אמונה הייתה לצידי ונחישות
החזיקה לי את היד. או אז, התחיל גשם ולא השאיר לי כל ברירה. פניתי לאבא שלי. למרות
כל שנות הוותק והניסיון המכני שצבר עם השנים גם אבא שלי נכשל כשלון חרוץ. שלא
כמוני, הוא וויתר יותר מהר והציע שנלך לאכול, העוף מתקרר. כנראה גם לדעת מתי לוותר
היא חכמה. צרת רבים היא נחמתי, זה בטח עניין גנטי, חשבתי. לרגעים היה נדמה שכבר
יותר פשוט להחליף אוטו, מנוע, שמשה. המגבים הבלויים פשוט לא וויתרו. אם הייתי רוקי
אולי הייתי מוריד כמה אגרופים וגומר את העניין, אבל זה אוטו חברה, ככה שאם כל
הכבוד לרוקי, יש דברים שקצין הרכב לא יבין.
האפשרות היחידה שנותרה לי היא לפנות לאבא
של אשתי, מהנדס מדופלם ולבקש ממנו את הישועה. בזריזות ידיים ומעט כוח הוא הצליח
במקום שקודמיו נכשלו. כאילו פירוק והרכבה של מגבים היו משלח ידו העיקרי, חמי סיים
את העבודה בפחות מחמש דקות והרבה סיפוק. הוא טפח לי על השכם ושאל אם הבנתי איך
עושים את זה. אמרתי שכן, שיקרתי. הדבר היחיד שלמדתי שפעם הבאה שצריך להחליף ווישרים אני ישר בא אליו.
עם כל הכבוד לגיבורי המסך הגדול, נראה אותם
קודם מחליפים ווישר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה