מלך העולם התחתון

לפני חודשיים וקצת, אשתי הזעיקה אותי בבהלה לחדר של הילד. מרחק ה-5 שניות בין חדר השינה לחדר הילדים, נראה לפתע כמו נצח וכל מחשבה נוראית חלפה לי בראש כמו באוטוסטראדה עמוסה.  

התפרצתי בדרמטיות של כבאי (סמי אם תרצו) לחדר, רק בשביל לגלות את אשתי והבן שלוש משחקים בשלווה על השטיח.

"אייל, תגיד לאבא מה שאמרת לי עכשיו", דרשה אשתי מהילד בתקיפות של חוקרת ילדים.

אייל חייך אליי ובעודו ממשיך לבנות מגדל קוביות אמר כבדרך אגב: "אני מלך העולם התחתון".

הבן של איזה מלך עולם תחתון מתרועע עם הפשוש שלי בגן, היה תורי לחקור בתקיפות.

הבן של שירזי? אלחריזי? קאפונה? קורליאונה? מאיפה הוא הביא לי את זה עכשיו. התיישבתי לידו על השטיח וניסיתי לדובב אותו בעודי בונה מגדל YOU של קוביות משל עצמי.

"איילי, מי אומר 'מלך העולם התחתון'? זה מישהו בגן? הגננת? הסייעת?"

הקטן הניד את ראשו לשלילה, "לא זה באייפד, רוצה לראות?".

"רוצה מאוד" אמרתי. תוך כמה שניות הוא רץ עם האייפד בחזרה לחדר, פתח את אפליקציית הגמילה מחיתולים ("האסלה הקסומה!!") לחץ על סרטון ולפני שהספקתי להבין מה קורה, באייפד הופיעה דמות של ילד קטן, שהצליח לעשות את צרכיו עצמאית בשירותים, ולאור הצלחתו הוא הכתיר את עצמו כ'מלך העולם התחתון'.

חיבקנו את איילי ונרגענו. מלך העולם התחתון, כמה נאיבי ופשוט. בערב ישבנו אשתי ואני ודיברנו על עולם האסוציאציות הלקוי של המבוגרים. "מעניין באיזה גיל זה הופך מנאיבי למסוכן", ניסיתי לתהות בקול רם.

אין ספק כי מאז התחיל ללכת לגן עירייה, אוצר המילים שלו "התעשר" ונוספו כמה ביטויים שבהחלט הייתי שמח להוציא לו מהז'רגון. עם זה שהוא קורה לי "בלבולה" (מלשון מבולבל) ולאימא שלו מחוצפנת (מלשון חצופה) כמעט והשלמתי, גם את החספוס הישראלי שלו למדתי להעריך, כל עוד הוא מבוקר ונאמר בטעם טוב. השיא היה בסופ"ש בביקור קרובים אצל סבא-סבתא. אייל כדרכו בקודש ביקש לקבל דבר מה, שסבתא סירבה לתת. אייל, שלא נשאר אדיש, זעף ושצף כל הדרך לספה, וכשהגיע והיה במרחק ביטחון אמר לסבתא "שהוא יהרוג אותה". אמנם לא שכרנו חברת אבטחה לסבתא, אנחנו יודעים בוודאות שאין לו מושג מה הכוונה ב"להרוג" אלא רק שהקונוטציה היא לא טובה. זה כן צבט לנו קצת בלב (שלא לדבר על הסבתא שכמעט התעלפה במקום).

דרמה גדולה לא עשינו, הסברנו שיש דברים שאסור לומר, כמו 'איכסה על אוכל', ככה גם 'להרוג את סבתא', זה לא משהו שנהוג להגיד. הוא חיבק אותה וביקש סליחה ועל הדרך סובב אותה על האצבע וגרם לה להביא לו את הדבר הזה שרק דקות קודם נאסר עליו מלקבל. לא נראה לי שסבתא הבינה עד עכשיו איך זה קרה.

חוץ מחול (בנעליים בכיסים ובאוזניים) הזאטוט מביא איתו הביתה מהגן סלנג שלם, שכמו  שומרי סף אנחנו צריכים לברור ולסנן, מה הולך ומה נשאר.

הוא לומד להביע את עצמו. הוא שמח, הוא כועס. אתמול הוא אמר לי שהוא עצבני על הינשוף שמפריע לו לישון. פתחתי את החלון ודיברתי ינשופית בשביל להשיב את הסדר על כנו. 
בין 'מלך העולם התחתון' לינשוף, הוזעקתי כדי להיות 'הבורר'.

הניתוח הקיסרי שלי*

*מודע לעובדה שהכותרת עלולה לגרום למרמור אצל נשים מסוימות. הכותרת שלא על דעתה של אשתי ולמעשה בניגוד גמור לבקשתה.

מלכתחילה, אשתי יצאה בהצהרה שלא משנה מה, עד ראש השנה היא יולדת. לא הפריעה לה העובדה שבשבוע בו חל ראש השנה היא תהיה "סך הכל" בשבוע 39, כך שלי לפחות, הדרך לשבוע 41 נראתה בלתי נמנעת. למזלה של אשתי, היה חשד שהעוברית תהיה גדולה, בדומה לאחיה הבכור וניתוח קיסרי עמד על הפרק. עם חלוף השבועות ומעקב גדילה בקופת החולים, אכן החשד אומת. העוברית גדולה, ואם לא תתפתח לידה טבעית עד שבוע 38 הולכים לניתוח. למרבה ההפתעה הלידה לא התפתחה, וכך מהיום למחר מצאנו את עצמנו בתור לניתוח קיסרי "אלקטיבי". למרות שיש בתי חולים שמחייבים את הבעל להגיע במיוחד לפני, על מנת לעבור הכנה לנוכחות בחדר הניתוח בזמן הקיסרי, בבית חולים בילינסון הכלל לא חל. בבילינסון נולדים מוכנים, צ'אק נוריס סטייל. בכניסה לחדר הניתוח, קיבלתי סט בגדים של מנתח ומכיוון שהבנתי שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לדמות לרופא, בזמן שאשתי קיבלה הרדמה ספינאלית, אני עשיתי סלפי והתלוצצתי עם האחיות.

כשקראו לי לחדר הניתוח כולם היו במקומות והייתה הרגשה שמחכים רק לי. טוב שבאתי. החזקתי את היד לאשתי וליטפתי לה את הראש. רגע אחד היא אמרה שהיא מרגישה לחץ ושנייה לאחר מכן כבר שמעתי קולות של בכי. לכמה שניות איבדתי את הידיים והרגליים ואם הרופאה המרדימה לא הייתה מזכירה לי לצלם, סביר להניח שהיום לא היו לי תמונות. צילמתי את אשתי ואת התינוקת, את הרופאים ואת חדר הניתוח, להישאר ממוקד נראה בלתי סביר באותו הרגע. בינתיים עטפו את התינוקת והגישו אותה לאשתי. צילמתי ובכיתי, בכיתי והמשכתי לצלם. האחות קראה לי להתלוות לחדר השני שם נשקול את התינוקת וננקה אותה. התנצלתי בפני האחות על כל הבכי, והאשמתי את ההורמונים של אשתי. כנראה נדבקתי ממנה.

ניסיתי להיות נחוץ, בעודי עומד מהצד ומשקיף על האחות שעוטפת את התינוקת בשמיכה ביד אחת, חותכת את חבל הטבור ביד השנייה ובמקביל מרגיעה אותי. שרתי שירים, סיפרתי לתינוקת על המשפחה שלה ועל אח שלה בפרט ובירכתי אותה עם הגעתה לעולם הצ'וקומוקו שלנו.

למוד ניסיון ידעתי שעכשיו נעלה לתינוקייה שם יעשו לה צ'ק אין קטן ואני אחזור לחדר ההתאוששות. ביקשתי מהאחיות שעוד לא הכירו את ה'דרמה קווין' שאני סליחה, והם אמרו שזה עדיף מאבות שמשאירים את הילדים ופשוט הולכים. גם זה עשה לי לבכות. נו, הורמונים.

לחדר ההתאוששות לא נתנו לי להיכנס וכדאי לפלס את דרכי פנימה, נאלצתי לעשות עיניים לאחת האחיות שיש לנו מוצא משותף. לבסוף היא התרצתה וביקשה שאצמד אליה. כך עשיתי, עד שראיתי אישה שמאוד דומה לאשתי ושברתי מהאחות על מנת ללכת אליה.

-"לאן אתה הולך?", שאלה אותי האחות.

-"לאשתי", עניתי, בלב תוהה על השאלה המוזרה.

-"זאת לא אשתך!" היא אומרת לי.

-"זאת אשתי!" אני מתעקש.

ברגע זה באמת התעורר ספק, כאשר האישה שאליה עמדתי לגשת התרוממה מעט, מבוהלת, וסימנה לי עם היד לשלילה. "אני לא אשתך", היא לחשה.

נבהלתי. אשתי לא מזהה אותי.

או אז ראיתי גבר עומד לצידה והבנתי שהוא בעלה וזאת באמת לא אשתי.

הבכי ממוקדם התחלף לצחוק מתגלגל, ואשתי אחרי הרדמה ביקשה שאצא. אסור לה לצחוק והצחוק כנראה מדבק, בדומה להורמונים. אחרי שווידאתי שמצבה בסדר יצאתי והמשכתי לחכות לאיחוד המשפחה.

אחרי שישבתי שעה וקצת ושום דבר לא קרה הלכתי לאכול. כשחזרתי אמרו לי שאשתי עברה למחלקה ושאמהר. כל הדרך קיללתי את מרפי ורצתי.

כשהגעתי למחלקה האחות האחראית צעקה עליי ואמרה לי לא לרוץ. אין לחץ.

לה אולי אין לחץ, לי היה באותו יום הרבה מאוד לחץ.

כשהדברים החלו להירגע ולהסתדר גלגלו לחדר של אשתי אישה לא קטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפיים דומות לאלה של אשתי.

-אתה זוכר שבלבלת אותי עם אשתך?" היא פנתה אליי.

"לא יכולת לשכוח אהה", מלמלתי לה בחזרה, ואשתי מעט נעלבת שהבלבול היה איתה רק שאלה אותי "איך יכולת?"

חרדת אסלה

את חופשת הפסח האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר. גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.

התחלנו במסיבה עם בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים. התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.

עם הקקי הצלחנו פחות. הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך בקלות.

תקפנו את עניין הקקי מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים. הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.

"השיא"

באותו חול המועד ממש, יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים והרגשה.

גיבורי ילדות

לפני כשבועיים, לקראת סוף האימון בחדר כושר, כשהרגליים כבר לא ממש הבינו למה הן עדיין בתנועה ורק הראש המשיך לשדר פקודות שנראו בלתי חוקיות בעליל, בנגן התחיל להתנגן שיר הנושא של 'רוקי'. לפתע, לא הייתי על הליכון בחדר כושר, הייתי בפילדלפיה לבוש אימונית אפורה, לראשי היה כובע גרב שחור ובדיוק סיימתי לעלות את כל המדרגות למעלה, כמו בסרט ההוא. באותו רגע, הייתי בלתי מנוצח. אף אחד לא יכל עליי, לא איוון דראגו ולא אפולו קריד. כן, גם הנפתי ידיים באוויר ולא ממש הבנתי למה המדריכה בחדר כושר נבהלה וחשבה שאני נמצא במצוקה.

רוקי היה גיבור ילדותי ועד היום אני יודע לצטט פניני חכמה כמעט מכל ארבעת הסרטים, (הסרט החמישי לא הותיר בי רושם ורוקי בלבואה השישי בעיקר עשה אותי עצוב). כל פעם שכמעט וויתרתי על משהו, רוקי דחף אותי להמשיך קדימה.רוקי לא היה היחיד. היה גם את מרטי מקפליי, מר מיאגי ומקגייוור. המסר של כולם היה משותף- הכל בחיים אפשרי, אפשרי מאוד. באם זה מסע בזמן, עמידה על שלך מול בריונים או תיקו באגרוף מול אלוף עולם. שום דבר לא מופרך, הכל זה תוצאה של עבודה קשה, ותו לא. אה כן, והיה עוד דבר, בסוף הטובים תמיד מנצחים. זה היה ה'סוף טוב, הכל טוב' העדכני של שנות השמונים ותחילת התשעים ואנחנו התאמנו את עצמנו.

אני מודה, שעם השנים גיליתי כמה סדקים בתיאוריות של גיבורי הילדות למיניהם. זה התחיל בסדק קטן של ה'סוף טוב' והתרחב לכדי משבר של ממש רק בשבוע החולף. הבעיה הכי גדולה בבסיס האמונה בגיבורים, שבתיאוריה הם מעולים עם המשפטי מחץ שלהם 'it ain how hard you hit it how hard you can get hit and keep moving forward' (רוקי) אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, מעטים הם הדברים שאשכרה אפשר ליישם ולהישאר בחיים.

השבוע עם שינויי מזג האוויר, נדרשתי להחליף את הווישרים הקדמיים באוטו. נסעתי לתחנת הדלק הקרובה, קניתי מגבים חדשים (אגב, במידה ומישהו תוהה זה לא one size לכל סוגי המכוניות) ופניתי למלאכת ההרכבה (כמה קשה זה כבר יכול להיות?). לפני ההרכבה נדרשתי לשאלת הפירוק. בעזרת ארגז כלים קטן ועשר אצבעות מיומנות ניסיתי במשך כעשרים דקות להבין את מנגנון הפירוק המתוחכם, ללא הצלחה. השתמשתי בכוח, חכמה, יותר כוח. לרגעים היה נדמה שהאפשרות היחידה היא דינמיט ו-Yippee-ki-yay, motherfucker. אמונה הייתה לצידי ונחישות החזיקה לי את היד. או אז, התחיל גשם ולא השאיר לי כל ברירה. פניתי לאבא שלי. למרות כל שנות הוותק והניסיון המכני שצבר עם השנים גם אבא שלי נכשל כשלון חרוץ. שלא כמוני, הוא וויתר יותר מהר והציע שנלך לאכול, העוף מתקרר. כנראה גם לדעת מתי לוותר היא חכמה. צרת רבים היא נחמתי, זה בטח עניין גנטי, חשבתי. לרגעים היה נדמה שכבר יותר פשוט להחליף אוטו, מנוע, שמשה. המגבים הבלויים פשוט לא וויתרו. אם הייתי רוקי אולי הייתי מוריד כמה אגרופים וגומר את העניין, אבל זה אוטו חברה, ככה שאם כל הכבוד לרוקי, יש דברים שקצין הרכב לא יבין.

האפשרות היחידה שנותרה לי היא לפנות לאבא של אשתי, מהנדס מדופלם ולבקש ממנו את הישועה. בזריזות ידיים ומעט כוח הוא הצליח במקום שקודמיו נכשלו. כאילו פירוק והרכבה של מגבים היו משלח ידו העיקרי, חמי סיים את העבודה בפחות מחמש דקות והרבה סיפוק. הוא טפח לי על השכם ושאל אם הבנתי איך עושים את זה. אמרתי שכן, שיקרתי. הדבר היחיד שלמדתי שפעם הבאה שצריך להחליף ווישרים אני ישר בא אליו.

עם כל הכבוד לגיבורי המסך הגדול, נראה אותם קודם מחליפים ווישר.