סימנים לשלושים

בעידן החד ערוצי של ישראל, אי שם בתחילת שנות התשעים, בלטה הסדרה "30 ומשהו", שעסקה  בחיים בעשור הרביעי. מנקודת המבט של הילד שהייתי אז, הסדרה נראתה בעיקר- זקנה. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והנה בסימן טוב ובמזל טוב, כמעט הגעתי גם אני לשלושים שלי.               
האמת היא שעד לא מזמן, לא הרגשתי את כובד משקלו המלא של השלושים וכך עלה בי החשש שמא אני מפספס משהו.

כידוע אני לא חסיד של הפתעות (זה לא עניין של גיל כמו עניין של העדפות), וכך במהלך נסיעה עם חבר (שכבר הגיע לגיל שלושים והשנה הוא בן "שלושים ומשהו"), שאלתי אותו אם משהו השתנה לו בחיים אחרי שהחליף קידומת. למען ההגינות אציין, שלא באמת ציפיתי שיגיד דבר מה בעל משמעות אבל הוא בחר "להפתיע".

כמה נקודות הטרידו אותי במיוחד אחרי השיחה ההיא. האחת, התברר שקיים חשש שעם המעבר לגיל שלושים אני אפסיק לחלום חלומות בלילה. חברי לא זכר מתי פעם אחרונה הלך לישון וחלם חלום. הנקודה השנייה, שהייתה מטרידה לא פחות, הייתה העובדה שחברי אמר שפעמים הוא תוהה אם הוא דיבר לעצמו בקול רם או שמא חשב לעצמו מחשבה. מדי פעם זה קורה, אתה מאמין לתומך שחשבת מחשבה כשבפועל דיברת אל עצמך בקול רם. "כשאתה עם עצמך, המצב לא נורא. הבעיה מתחילה שאתה לא לבד". הנקודה השלישית, שכבר הסכמנו עליה כל החברים בפאב, היא העובדה שאם אנחנו פוגשים מכר ברחוב, לפני שנזהה אותו ונדביק לו את השם, מרוב ההפתעה שכרוכה במפגש הפתאומי נגיד את המילה "הופ". "הופ משה!" או "הופ סיגל"!". השם משנה פחות.

מלבד אלו, עליתי על כמה תסמיני גיל משל עצמי, כמו בחילה בזמן נסיעה במושב האחורי, רגישות לרעש, ושלפוחית "לא שמחה" בשעות הלילה (אולי בגלל זה החלומות לא באים?).

פעם, גיל שלושים וכל הדאגות הנלוות נראו רחוק. רחוק מאוד. אלו היו ההורים שלנו שהיו מבוגרים ופתאום התפקידים התחלפו ובלית ברירה זה אנחנו במושב הנהג.

לקראת גיל שלושים קיבלתי שתי החלטות. האחת, לצ'פר את עצמי בקעקוע דנדש (מה יש, פעם בעשר שנים מותר) והשנייה לשים מחברת ליד השידה. כך, שבדרך לשירותים בשעת לילה אני אספיק לרשום את החלום שהפסקתי באמצע. דווקא על חלומות, אני עוד לא מוכן לוותר.