לפני כמה שנים קראתי ספר איום ונורא (בעיניי), אבל עם שם מחייב- "תולדות
האהבה". איום ונורא בעיקר, כי אין צודק מהפתגם גודל האכזבה כגודל הציפייה.
אני מניח שבאמת ציפיתי, שהספר יספר לי את תולדות הרגש הסבוך הזה שנקרא אהבה, ופעם
אחת ולתמיד יצמיח לו שורשים. גם אם הענפים הם שונים מעץ לעץ, סברתי, השורשים מטבעם
דומים. את ספרה השני של אותה סופרת כלל לא טרחתי לפתוח.
לפני פחות משבוע, נגזר עליי לחכות בחדר המתנה של בית חולים, בשעה
שאשתי עוברת הליך כירורגי. שעה וחצי יכולים כדבר שבשגרה לחלוף די מהר על פניי, מבלי
שאני כלל אשים לב. הפעם היה נדמה, שכל דקה היוותה שעה וחצי כשלעצמה. בכלל, התחושה
הייתה שבמקום שהשעה וחצי יעברו, הם החליטו לחכות שם יחד איתי בחדר ההמתנה. קראתי
פסקי תהילים ובין לבין, ברקע, ברברו את עצמם לדעת מנחי אחת מתוכניות הבוקר הנוראיות
של ערוץ 2. בלית ברירה, המחשבה התחילה לנדוד למחוזות אחרים, הבטן התכווצה מדאגה, בפה
היה יובש שקשה לתאר, ובפתח כל דלת שנפתחה ציפיתי לראות את הרופא המנתח, שיבוא לבשר
לי שההליך הסתיים ו"הכל בסדר". שעה וחצי הם באמת הרבה זמן, וטבע האדם
הוא פעמים אכזר. הדעת יכולה להעלות דברים, שאפילו הדמיון לא מתקרב אליהם. גלגלתי
על האצבע אינספור פעמים את הטבעת נישואין, וכניסיון להתחמק מכל המחשבות הרעות,
הקרנתי לעצמי בראש את סיפור האהבה הפרטי שלנו. או דווקא אז התחושה הייתה כאילו מחוגי
השעון התחילו לזוז ומבלי ששמתי לב לדלת, הנה עמד לו המנתח שבישר שהכל עבר בשלום,
הפקיד בידי מזכרת מההליך וחזר לעומת שבא.
אני נשארתי לעוד שעה וקצת בהמתנה להתאוששות, לא לפני שחזרתי לכל קרובי
המשפחה המודאגים מעבר לקו.
בסיומו של אותו יום, שעה שחזרתי בגפי הביתה שוב נזכרתי ב"תולדות
האהבה". חשבתי שזה היה קצת נאיבי מצידי לחשוב, שספר יכול להתיימר לספר את
תולדות האהבה. הרי האהבה היא שונה מאדם לאדם, מאנשים לאנשים, ורק הם לבדם, אם
יבחרו, יוכלו לספר את תולדות האהבה הפרטית שלהם.
רגע של נחת
בחופשת החנוכה קינן בי החשש, שהבן שלי הוא בכלל מנהיג דתי באחת
ממדינות אפריקה. היה זה בשעה שטיילנו ביפו, בסמוך לקבוצה של תיירים אפריקאיים שלא
הפסיקו להתפעל מהייצור הבלונדיני הלבן. שעה שעבר ביניהם, היה קצת נדמה שזה לא ילד
בן שנה וחודש, אם כי משה רבנו, בכבודו ובעצמו שחוצה את ים סוף (במקרה שלו את קבוצת
התיירים שפילסה לו את הדרך). כולם בהו בו ועשו לו שלום. הדיקטטור הקטן הבין את
הפוטנציאל הטמון בתשומת הלב הלא צפויה, נעמד באחת על העגלה הנוסעת, שלרגע נדמה
שהוסבה לרכבו של האפיפיור- הפופ מוביל ו"בירך" את התיירים בברכת הטה טה
טה, פא פא פא המפורסמת שלו. זה הברכה הכי חזקה שלו. מניסיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה