אמא אדמה

זה אולי הפוסט שכתבתי בהכי הרבה מקומות, פיזית.

התחלתי לכתוב אותו בווינה, אוסטריה.

בווינה, אוסטריה השתתפתי בכנס של התאחדות הצופים האירופאים. מלא מורעלים כמוני, בגילאים שונים שבאים לתת מעצמם ולשתף מהידע שלהם במשך שלושה ימים, והכל בנועם שנהפך לזר ומחשיד במחוזותינו. באחד המושבים בכנס, שהתחיל במשחק היתולי, שאלה אותי השותפה שהגיעה איתי מישראל, אם אני קולט שזה מה שאנחנו עושים בגיל 30+. משחקים במשחקים היתוליים עם עוד מטורפים כמותנו לדבר. פתאום זה הכה בי ושטף אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שמח, הייתי מרחיק לכת ואומר מאושר. לעסוק במשהו שגורם לך להנאה ולסיפוק זה לא דבר של מה בכך, זה נדיר. הייתי מייעץ לכולם לזנוח את העבודות שמאמללות אותם ולהתחיל להגשים חלומות. אבל אז, אני חייב להודות, זה יהיה פחות מיוחד.

וינה אגב, מדהימה. היו לי את החששות שלי שקשורים איך לא לשואה, אנטישמיות ולריבוי מוסלמים ברחובות. הופתעתי מהנחמדות, הארכיטקטורה, היעילות היקית וכמובן איך לא, המטבח האוסטרי. מבחינתי, בכל מה שקשור לגסטרונומיה אני נולדתי אוסטרי וחי בארץ בחטא. אני מעריך תפוחי אדמה, כרוב כבוש, חמוצים, בירה, נקניקים וגבינות משובחות כמו אוסטרי ממוצע. רק חבל שלא מחלקים דרכונים לפי העדפות אוכל. אגב הבגדים האוסטריים המסורתיים גם הם יעילים להפליא.

למרות מזג האוויר החורפי, והשלג שצבע בלבן את הבירה האוסטרית ספגנו את המקום וניצלנו אשתי ואני כל רגע, כל שנייה.

המשכתי לכתוב את הפוסט 3 ימים אחרי שחזרנו ארצה כ-30 ק"מ ממצפה רמון, בעודי משמש רכב פינוי בטיול של השכבות הבוגרות. השקיעות היוו לי מוזה והדרכים היו מאלפות. שלמה ושלום שרו לי כל הדרך. כל כמה זמן אני שוכח ונזכר מחדש, כמה ולמה אני אוהב את המדבר, את השקט הסוער המתעתע שלו, שבהחלט ניתן לטעות בו. הזריחה בבוקר הקר תפסה אותי לא מוכן כלל וכלל. צבעים כאלה לרוב נוטים לראות בין הדפים של מגזינים וגם הם עוברים איזשהו עיבוד. התאהבתי לחלוטין, והמילים כדרכם- לא באו.

אני ממשיך לכתוב מהבית. יום שישי ה-13, ובחדשות מדגישים שתי וערב את העובדה שהמדינה במצור. מזג אוויר קצת סוער חשף אותנו במערומינו. כל הערב מתנגן לי בראש 'סע לאט' של אריק אינשטיין. אני בטוח שלא רק לי. גם הוא עזב קצת בסערה. אריק אינשטיין שר בקולו את פס קול חיינו. בתיכון, 'ראיתי אותה בדרך לגימנסיה', בצבא זמזמתי את 'דון קישוט' ואז נסענו אני וחבר ל'פראג'. בזמן הלימוד לבחינות הלשכה ב'ימים הארוכים העצובים' רק רציתי 'פסק זמן'. 'שבת בבוקר' הפך למשפחתי אחרי שנולד בני בכורי ואני נורא אוהב לשיר לו את 'אדון שוקו'. אחרי שבוע עבודה מאומץ מתחדדת אצלי ההבנה שאני 'אוהב להיות בבית'. וזאת רק רשימה חלקית. איתני הטבע שמשתוללים בחוץ חזקים יותר מכל אפליקציה ומכל טכנולוגיה. הנבואה והבכורה לא ניתנה לאיש מאיתנו וכולנו בסופו של דבר מאוד קטנים לעומת 'אמא אדמה'. זה משהו שאנחנו נוטים מעט לשכוח, ומשהו ששווה להרהר עליו. במיוחד בימים כאלה.

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.

הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.

ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.

אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.  

זמן הסתגלות

אז אחרי כמעט חודש, במהלכו הפכנו מזוג עובד, לצוות הווי ובידור במשרה מלאה, עבור זאטוט שעוד לא מלאו לו שנתיים, ואחרי שביקרנו בכל פינת חמד אפשרית בארץ וליטפנו הכל חוץ מחזירי בר, הגיעה הסנונית הראשונה לשנת הלימודים. הטלפון מהגננת החדשה שמזמין אותנו, איך לא, לאסיפת הורים. כידוע, אין הזדמנות שניה לייצור רושם ראשוני ועל כן התייחסתי לעניין בחרדת קודש. לבשתי את המכנס הקצר החגיגי שלי ואת החולצת פולו הכי מגוהצת שהצלחתי למצוא. אשתי עשתה 'קופי פייסט' והלכנו לעשות רושם על הגננת, אחרי הכל צריך למצוא חן, שתעשה פרוטקציות ותשקיע קצת מעבר בילד. הרי, אם כל הכבוד ל-12 הילדים שאיתו בקבוצה, שלנו הכי מיוחד, ועם כל הכבוד לכולם, הגננת צריכה סדר עדיפות (סולם אהבות אם תרצו) .

באספת ההורים, הושיבו אותנו במעגל על כיסאות קטנים, ואכן לא עבר זמן רב ואחד הכיסאות קרס, תחת הנטל של אחד האבות שכנראה לא היה הכי מודע לכובד משקלו. חילקו לנו שתייה קלה (מיץ אך לא פטל) וסיפרו לנו על אפליקציה חדשה שהגן לוקח חלק בפיילוט שלה, בה אנחנו בונים את הסיפור חיים של הילד, דרך תמונות מהיום יום. סוג של רשת חברתית שמוגבלת להורים, לסבים ולחברות הרווקות של האימא שיוכלו להגיד "יואו, הוא כזה חמוד". פייר רעיון באמת נחמד, שעוד טרם יצא לי לעמוד גם על הביצועים שלו.

אחרי האפליקציה ואחרי שזיהיתי את ההורים הבעייתיים (הם יותר גרועים מילדים בגן), עברנו לדבר על עשרת הדיברות של הגננות- "לא לחסום את החניה של השכנים", הוא אולי הדיבר הכי חשוב, כי בדומה לסיפור המקראי עם התפוח, גם הוא יכול להוציא אותנו מגן העדן. אחר כך, באו הדיברות הפחות חשובים- לא לספור את המדרגות בחוץ בקול רם, "זה מפריע לשכנים" (למרות שאנחנו עושים להם שירות לא רע, איך עוד הם יידעו כמה מדרגות מובילות לגן?), לגזור ציפורניים, לנהוג בשקיפות לגבי מצב רוח ומצב בריאותו של הילד. תכלס, שקיפות זה הכי חשוב, אז אמרתי לגננות שאני מקווה שזה דיבר הדדי, כי גם לנו ההורים חשובה השקיפות, אם הילד נפל או קיבל מכה, אנחנו רוצים לדעת. שאר ההורים הנהנו לאות הסכמה והגננות הבטיחו שלא ינהגו אחרת.

העניינים הסתבכו שעברנו לדבר על התפריט. הייתה הפתעה מסוימת בקרב ההורים, כאשר התברר שאת האוכל לא מבשל השף חיים כהן, החומוס לא מיובא מאבו גוש, והאוכל כן כולל מרכיב שאותו כלל לא הכרתי- מונוסודיום גלוטומט, שהוא מסתבר, האויב המר ביותר של ילדים. חלק מההורים ביקשו לא לתת לילד שלהם ממרח שוקולד, ואני לא הצלחתי להבין איזה ילדות הם מציעים לילדים שלהם, בלי פרוסה של שוקולד "השחר". לילדות יהיה טעם אחר...

כמובן שאי אפשר לעלות על הדעת, שלא נדבר גם על הפוליו (אני בכלל מופתע שלא דיברנו על קיפוח המזרחים בעקבות התכנית של אמנון לוי). הייתה תמימות דעים אצל מרבית ההורים, שכל הסיפור עם הפוליו זה בכלל קונספירציה של חברת התרופות עם משרד הבריאות, ורוב ההורים הסכימו שהם לא מוכנים לחסן את הילד שלהם. אימא אחת סיננה לעברי "אני כן חיסנתי". נו, שיהיה לבריאות.

היום הראשון בגן, התבררו להיות שעתיים של הסתגלות עם ההורים (למרות שתכלס לא נשארו לי ימי חופש, הבוס מתסכל עליי עקום ומה לעשות, שילמתי על יום מלא). למרות חששותיה המוצדקים של אשתי שאני היסטרי מדי, וזה לא רעיון טוב שאני אלך לבד עם הילד ביום הראשון שלו בגן, לא היה ניתן לשנות את סידור העבודה שלה, וכך לקחתי אני (צחוק מרושע) את הילד לשעתיים הראשונות בגן. הלבשתי אותו לפי מיטב הז'ורנלים, שמתי לו תיק וקדימה לדרך.

בתום שעתיים בגן הילדים יצאתי עם רשימת מסקנות, שכל כולה עוסקת בהורים דווקא:

1. אימהות, גם כאלה שרק הכירו, התחלקו לזוגות, התפרסו בגן והעבירו את מלוא האחריות על הילדים לגננת ולסייעת בעודן עומדות בקצוות שמסביב ומעבירות ביקורת.

2. למרות הניסיון הרב של הגננת (מספר לא מבוטל של שנים) היו הורים שמצאו לנכון להשיא לה עצות. ברגע שהגיעה עצה אחת, זה היה כמו סכר שאף אחד לא היה יכול לסתום. ליבי עם הגננת.

3. למרות ששירי הילדים שהיו ברקע, הושמעו בווליום די חלש, להורים היה חשוב לשיר בקול רם ולהתעכב על כל הברה ומילה. הבנתי די מהר, שאין מקום לטעויות. הם מכירים את המילים. הידד.

4. הילד של ההורים שלא מקבל מונוסודיום גלוטומט נראה כאילו לא תזיק לו דיאטת השמנה דחופה.

שמחתי שתמו השעתיים של ההסתגלות, כי תכלס הילד לא ממש הסתגל. הגננת הייתה עסוקה ב-12 הורים שהתחפשו לילדים וגנבו את הפוקוס ממה שבאמת חשוב- הילדים בגן החדש.

מחר, אשתי תשים את הילד בגן, ואני אצא סופסוף לעבוד. מחר גם כן מוגדר כיום הסתגלות אבל הוא מיועד לילדים. ההורים כבר יסתדרו.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם, ובלי פדיחות לילדים! 

מעבר דירה

אחרי שנתיים וקצת בדירה שלנו, ואחרי שראינו שלא באמת ניתן להכניע את הנמלים, שזחלו בהמוניהם לכל חדר בבית, החלטנו אשתי ואני (בצורה אקטיבית) והילד (בצורה פאסיבית) לעבור דירה. לא זכרתי את המעבר הקודם, ככזה שהשאיר בי צלקת נפשית או טראומה ועל כן נתתי יד למעבר. הודענו לבעל הבית חודשיים לפני, כמתבקש לפי החוזה. או אז נפתחה תיבת השרצים ולדירה הגיעו המתעניינים להשכירה, או כמו שאני קראתי לזה- מצעד ה-weirdos ('תימהוניים'). הגיע הזקן (פעמיים ליתר דיוק) עם המגבת על הצוואר, שחרק עם השיניים שלו באופן שגרם לאשתי לעזוב את החדר בצמרמורות, ולי לתהות עם מדובר בגרסה מבוגרת ולא מעודכנת של שלמה ארצי. היה את הבחור הצעיר שהגיע והרשה לעצמו לעשות סיור חופשי בדירה, תוך שהוא מתעכב באופן מחשיד במרפסת. אחרי מספר דקות הגיעה אשתו, שהתעכבה באופן פחות מחשיד, אך תמוהה בחדר השירותים. היה את הזוג הגרוש, שמכר כבר את כל תכולת הדירה אבל החליט ברגע האחרון לתת לנישואין עוד צ'אנס והאישה קראה לי 'מאמא'. היה נהג מונית פוזל ונהג גרר שחשב שהוא השיפוצניק הכי טוב בעולם. היו מוזרים נוספים שגרמו לי להרמת גבה ורק זוג אחד נחמד שהגיע לראות את הדירה, והחליט בסוף שלא מתאים (אולי הם ראו בסתר את נחיל הנמלים מתכוננים לצאת לקרב נוסף?). כמובן, שכל אלה כנראה הבינו שהדירה לא שווה את המחיר החדש שרצה עליה בעל הדירה, שלא התיישבה עם אף קנה מידה של מציאות.

אחרי מספר מצומצם של מובילים, שהגיעו על מנת לתת הצעת מחיר על ההובלה, נסגרנו על מובילים נחמדים מהרצליה שבשעת השין אכן לא אכזבו. עוד לפני שהתחלנו לארוז את כל התכולה בארגזים, אשתי יצאה בהכרזה, שהמעבר הוא הזדמנות מצוינת להיפטר מכל הזבל שלי (?!) ו"שלא הכל צריך לקחת איתנו". ההכרזה, הלא מפתיעה, אילצה אותי להיפטר מכל מיני קופסאות של דברים שרכשתי בעבר וניירת שנערמה בין המגירות. זה הסתכם ב-3 שקי אשפה מלאים שלא המשיכו איתנו הלאה. הם יחסרו לי.

בין לבין, הצענו גם כמה מציאות למכירה- את השולחן מחשב בן ה-8 שלי, ואת התנור בן ה-15 שנה, שעוד שימש את ההורים של אשתי. את השולחן מחשב מכרנו די מהר, והתנור נמכר אחרי איומי 'אני הולך' של אשתי ביד 2. איומים שלבסוף הועילו, כאשר התקשרה בחורה מירושלים שהביעה עניין בתנור. אמרתי לבחורה שאם היא מגיעה לקחת את התנור, עדיף שלא תבוא לבדה, שכן לא אוכל לבדי להוריד לה את התנור לאוטו. הבחורה הבטיחה לי שהיא לא 'עדינה' (בלשון המעטה) ותוכל לעמוד במשימה. אחרי כמחצית השעה הבחורה הופיעה על מפתן הדלת ואכן לא אכזבה. האמת, אני עזרתי לה להוריד את התנור מתוך נימוס בלבד, שכן אני בטוח שהיא הייתה מצליחה לא רע להוריד את התנור בכוחות עצמה. כמובן שהתנור לא נכנס לה לסובארו. אני מצידי, גיליתי אמפטיה, ביקשתי סליחה ואמרתי שאין החזרות, לקחתי את הכסף, נתתי לה כוס מים ונפרדנו לשלום על המדרכה.

אמנם יום המעבר היה מהיר ולא דרש מצידי כל מאמץ פיזי, אך מורלית הוא היה קשה עד בלתי נסבל. להיות על ארגזים זה נורא, גם אם זה קצר טווח ולמטרה טובה. חוץ מזכוכית של תמונה, דבר לא נשבר בהובלה ועמדה בפנינו המשימה הבלתי אפשרית של פריקת הארגזים וסידור הבית. זה לקח יומיים וחצי ויש עוד כמה ארגזים שהחבאנו כי לא מצאנו לחפצים פתרון ראוי. כך שהיד עוד נטויה.

פייר, עוד לא התרגלתי לדירה החדשה וקשה לי בלב שלם לקרוא לה בית, אני מניח שצריך לצבור קצת קילומטראז' וליצור חווית. אחרי הכל, לדירה הקודמת הבאנו ילד, כך שמבחינתי היא מכילה המון זיכרונות שאת רובם ארזתי איתי, אבל עדיין...  

לזכות אשתי יאמר, שהיא מתייחסת לבית כארבע קירות ותו לא. הבית זה איפה שאנחנו.

חג בעומר

את הימים שאחרי יום העצמאות הקדשנו, רובם ככולם, לאיסוף קרשים. פשטנו על פחי זבל של הסופר השכונתי ועל אתרי בניה של בתים חדשים, שנבנו בגבולות הגזרה. את העצים שאספנו, החבאנו בחצרות של הבתים. בכוונה לא שמרנו את כל הקרשים במקום אחד. הכל היה חלק מאסטרטגיה רחבה, שהייתה אמורה למנוע מהערסים לבזוז את מרכולתנו. את שם החג "ל"ג בעומר" הפכנו רשמית ל"חג בעומר" אחרי שאחת הסבתות בשכונה (שבפינו ענתה לכינוי "סבתא בעומר") הייתה נוהגת לשאול אותנו חדשות לבקרים, בעודנו פורקים עגלת קניות מלאת קרשים, "אם חג בעומר מתקרב". ואכן, הקושיות של סבתא בעומר והתחרות על כל זרד ומקל היוו את הסימנים לכך שחג בעומר מתקרב. ואיזו חגיגה זאת הייתה.

בעיקר חיכינו לל"ג (חג) בעומר, מפני שהדבר אפשר לינה מחוץ לבית מתחת לכיפת השמיים, אבל לא רק. חג בעומר היה בעיקר זמן איכות עם חברים וכמובן, בעידן טרום הפייסבוק, זמן להיכרויות חדשות. הייתה את "סיירת המדורות", קבוצה נודדת של אנשים שכלל לא טרחו לחפש קרשים, ובמקום זאת, בזמן החג היו נודדים בין המדורות ומחפשים עניין. אם אחת המדורות הייתה באמת מעניינת (או לחילופין אם היה שם אלכוהול), הסיירת הייתה זורקת שם העוגן שלה וקובעת את המדורה למקום מושבה הקבוע. לפחות עד אור ראשון, אז כולם היו נמלטים בחזרה לבתים, למקלחות ולשינה. הריח באוויר היה נשאר סמיך לעוד לשעות ארוכות. חיכינו לחג בעומר גם שבגרנו יותר וכבר לא אספנו קרשים באינטנסיביות של תלמידים ביסודי. את המדורה הגדולה החליפו כמה עצים ישנים שהיו בנמצא, מנגל גדול, הרבה בשר, וכן, עדיין ציפייה לסיירת המדורות, שהפכה למעניינת יותר בזכות הציפייה וכן, גם בזכות ההורמונים.

לאורך השנים הקפדנו תמיד לדעת, איפה המדורות של הערסים (לשם לא מתקרבים), המדורות המשפחתיות, ומדורות אחרות של ילדים קטנים, שהיו זורקים ביצים על כל מי שרק ניסה להתקרב. שטח המדורה היה הופך באחת לשטח אש. חלקנו למדו לנגן על גיטרה וכך לא היה אחד שלא ידע לשיר כמעט בע"פ את stairway to heaven, שהיה סוג של המנון.

חג בעומר היה החג היחיד שבו חבורות התאחדו למען מטרה נעלה והסכימו לחלוק זמן וחוויות. היינו צוחקים. מעשנים נרגילה. אוכלים לשובע. מרכלים. משתכרים ובעיקר מחכים לראות, אם יהיה עם מי לחלוק את שק השינה (מלבד הטל של הבוקר).

לא משנה כמה בגרנו, דבר אחד נותר ללא שינוי- תפוחי האדמה. לא משנה כמה ניסינו, מה לא עשינו, איזה מסקנות לא הסקנו, תפוחי האדמה אף פעם לא היו מוכנים וראויים למאכל אדם.

כבר כמה שנים טובות שכולם מפוזרים, כמו בשיר ההוא של שלמה ארצי וגם סבתא בעומר צולה מרשמלו בעולם הבא. במגרש המסורתי בו היינו נאספים, בטח יהיו חבורות ילדים חדשות.

אני כבר פחות חושש מהמדורות של הערסים ויותר מחפש את המדורות המשפחתיות, כאלה שיודעים לצלות תפוחי אדמה, יושבים על כסאות "כתר" במקום על הארץ, יש להם צידנית עם בשר ואלכוהול משובח, השיחה זורמת, ובערך באחת בלילה כולם מתפזרים לבתים. מהעבודה, שלא כמו מהבית ספר, אין יום חופש. 

סימנים לשלושים

בעידן החד ערוצי של ישראל, אי שם בתחילת שנות התשעים, בלטה הסדרה "30 ומשהו", שעסקה  בחיים בעשור הרביעי. מנקודת המבט של הילד שהייתי אז, הסדרה נראתה בעיקר- זקנה. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון והנה בסימן טוב ובמזל טוב, כמעט הגעתי גם אני לשלושים שלי.               
האמת היא שעד לא מזמן, לא הרגשתי את כובד משקלו המלא של השלושים וכך עלה בי החשש שמא אני מפספס משהו.

כידוע אני לא חסיד של הפתעות (זה לא עניין של גיל כמו עניין של העדפות), וכך במהלך נסיעה עם חבר (שכבר הגיע לגיל שלושים והשנה הוא בן "שלושים ומשהו"), שאלתי אותו אם משהו השתנה לו בחיים אחרי שהחליף קידומת. למען ההגינות אציין, שלא באמת ציפיתי שיגיד דבר מה בעל משמעות אבל הוא בחר "להפתיע".

כמה נקודות הטרידו אותי במיוחד אחרי השיחה ההיא. האחת, התברר שקיים חשש שעם המעבר לגיל שלושים אני אפסיק לחלום חלומות בלילה. חברי לא זכר מתי פעם אחרונה הלך לישון וחלם חלום. הנקודה השנייה, שהייתה מטרידה לא פחות, הייתה העובדה שחברי אמר שפעמים הוא תוהה אם הוא דיבר לעצמו בקול רם או שמא חשב לעצמו מחשבה. מדי פעם זה קורה, אתה מאמין לתומך שחשבת מחשבה כשבפועל דיברת אל עצמך בקול רם. "כשאתה עם עצמך, המצב לא נורא. הבעיה מתחילה שאתה לא לבד". הנקודה השלישית, שכבר הסכמנו עליה כל החברים בפאב, היא העובדה שאם אנחנו פוגשים מכר ברחוב, לפני שנזהה אותו ונדביק לו את השם, מרוב ההפתעה שכרוכה במפגש הפתאומי נגיד את המילה "הופ". "הופ משה!" או "הופ סיגל"!". השם משנה פחות.

מלבד אלו, עליתי על כמה תסמיני גיל משל עצמי, כמו בחילה בזמן נסיעה במושב האחורי, רגישות לרעש, ושלפוחית "לא שמחה" בשעות הלילה (אולי בגלל זה החלומות לא באים?).

פעם, גיל שלושים וכל הדאגות הנלוות נראו רחוק. רחוק מאוד. אלו היו ההורים שלנו שהיו מבוגרים ופתאום התפקידים התחלפו ובלית ברירה זה אנחנו במושב הנהג.

לקראת גיל שלושים קיבלתי שתי החלטות. האחת, לצ'פר את עצמי בקעקוע דנדש (מה יש, פעם בעשר שנים מותר) והשנייה לשים מחברת ליד השידה. כך, שבדרך לשירותים בשעת לילה אני אספיק לרשום את החלום שהפסקתי באמצע. דווקא על חלומות, אני עוד לא מוכן לוותר.

תולדות האהבה

לפני כמה שנים קראתי ספר איום ונורא (בעיניי), אבל עם שם מחייב- "תולדות האהבה". איום ונורא בעיקר, כי אין צודק מהפתגם גודל האכזבה כגודל הציפייה. אני מניח שבאמת ציפיתי, שהספר יספר לי את תולדות הרגש הסבוך הזה שנקרא אהבה, ופעם אחת ולתמיד יצמיח לו שורשים. גם אם הענפים הם שונים מעץ לעץ, סברתי, השורשים מטבעם דומים. את ספרה השני של אותה סופרת כלל לא טרחתי לפתוח.

לפני פחות משבוע, נגזר עליי לחכות בחדר המתנה של בית חולים, בשעה שאשתי עוברת הליך כירורגי. שעה וחצי יכולים כדבר שבשגרה לחלוף די מהר על פניי, מבלי שאני כלל אשים לב. הפעם היה נדמה, שכל דקה היוותה שעה וחצי כשלעצמה. בכלל, התחושה הייתה שבמקום שהשעה וחצי יעברו, הם החליטו לחכות שם יחד איתי בחדר ההמתנה. קראתי פסקי תהילים ובין לבין, ברקע, ברברו את עצמם לדעת מנחי אחת מתוכניות הבוקר הנוראיות של ערוץ 2. בלית ברירה, המחשבה התחילה לנדוד למחוזות אחרים, הבטן התכווצה מדאגה, בפה היה יובש שקשה לתאר, ובפתח כל דלת שנפתחה ציפיתי לראות את הרופא המנתח, שיבוא לבשר לי שההליך הסתיים ו"הכל בסדר". שעה וחצי הם באמת הרבה זמן, וטבע האדם הוא פעמים אכזר. הדעת יכולה להעלות דברים, שאפילו הדמיון לא מתקרב אליהם. גלגלתי על האצבע אינספור פעמים את הטבעת נישואין, וכניסיון להתחמק מכל המחשבות הרעות, הקרנתי לעצמי בראש את סיפור האהבה הפרטי שלנו. או דווקא אז התחושה הייתה כאילו מחוגי השעון התחילו לזוז ומבלי ששמתי לב לדלת, הנה עמד לו המנתח שבישר שהכל עבר בשלום, הפקיד בידי מזכרת מההליך וחזר לעומת שבא.  אני נשארתי לעוד שעה וקצת בהמתנה להתאוששות, לא לפני שחזרתי לכל קרובי המשפחה המודאגים מעבר לקו.

בסיומו של אותו יום, שעה שחזרתי בגפי הביתה שוב נזכרתי ב"תולדות האהבה". חשבתי שזה היה קצת נאיבי מצידי לחשוב, שספר יכול להתיימר לספר את תולדות האהבה. הרי האהבה היא שונה מאדם לאדם, מאנשים לאנשים, ורק הם לבדם, אם יבחרו, יוכלו לספר את תולדות האהבה הפרטית שלהם. 

רגע של נחת

בחופשת החנוכה קינן בי החשש, שהבן שלי הוא בכלל מנהיג דתי באחת ממדינות אפריקה. היה זה בשעה שטיילנו ביפו, בסמוך לקבוצה של תיירים אפריקאיים שלא הפסיקו להתפעל מהייצור הבלונדיני הלבן. שעה שעבר ביניהם, היה קצת נדמה שזה לא ילד בן שנה וחודש, אם כי משה רבנו, בכבודו ובעצמו שחוצה את ים סוף (במקרה שלו את קבוצת התיירים שפילסה לו את הדרך). כולם בהו בו ועשו לו שלום. הדיקטטור הקטן הבין את הפוטנציאל הטמון בתשומת הלב הלא צפויה, נעמד באחת על העגלה הנוסעת, שלרגע נדמה שהוסבה לרכבו של האפיפיור- הפופ מוביל ו"בירך" את התיירים בברכת הטה טה טה, פא פא פא המפורסמת שלו. זה הברכה הכי חזקה שלו. מניסיון.

זמן התפוז

מחנה תקשורת אשל הנשיא 2000

מוקדש בהרבה אהבה וגעגועים לכל חברי מערכת המגזין "זמן התפוז" לדורותיהם.

בעודי מטייל עם הבן שלי בגן המשחקים ליד הבית, תפסו את עיניי כמה תיכוניסטים. חמושים במצלמה, חצובה, בום לסאונד, הם התווכחו בלהט על פריימים, לוקיישנים והנחיות לשחקן הצעיר שלא הבין ממי בדיוק עליו לקבל את הוראות הבימוי. הסתכלתי עליהם אבל ראיתי אותנו. אותי. לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן, אבל כן, מאז הספיקו לחלוף להם כמעט 12 שנה.

אנחנו, לא היינו במגמת תקשורת, והמצלמה שעמדה לרשותנו הייתה מצלמת כתף גדולה עם קלטות וידאו. על כרטיס זיכרון וצילום HD יכולנו רק לפנטז. אחרי 12 שנה אפשר כבר להתוודות בגאווה, שאנחנו היינו בטלוויזיה הקהילתית במתנ"ס המקומי, שאותו הפכנו לסוג של בית, בו אפילו היה לנו חדר (עריכה). גם מחנה קיץ משל עצמנו היה לנו, עם משוגעים נוספים לדבר שהתקבצו מכל הארץ. שלוש מחנות היו, פעמיים בגבעת חביבה ופעם באשל הנשיא. התבגרנו תוך כדי שמילאנו דפים ברעיונות ובתסריטים, המצאנו דמויות הזויות וכוח שנלחם ברשע. מתחנו עד לקצה היכולת את הפגמים הטבועים בנו ושכללנו אותם לאומנות, ששודרה בערוץ 9 המקומי פעמיים בשבוע (יום שבת בבוקר ויום שלישי אחר הצהריים), בלופ למשך חודש שלם. היינו חבורה גדולה שאכלו ושתו טלוויזיה קהילתית. בדיוק כמו התיכוניסטים מהפארק, חלמנו להעפיל לתחרות סרטים קצרים או לכל הפחות קליפים. חשבנו שאולי אחד מאיתנו יהיה שפילברג הבא, וגם זה כמעט קרה אבל רק בדמיון. בפועל זה היה רחוק. רחוק מאוד. 
אהבנו את האפשרות ליצור ולחלק בינינו לבין עצמנו את תפקידי ההפקה. עשינו דברים שהיו גדולים מהחיים בעידן טרום היו-טיוב. בין לבין, צילמנו כתבות שהיו החדשות המקומיות, תיעדנו דברים וקיימנו ראיונות עם אורחים מבחוץ שבאו לרגע. נשבענו, שאם נצטרך לתעד עוד יריד חוגים אחד, נשרוף את הכל ונתפטר. היינו החבורה המגניבה שזוהתה ברחבי היישוב כ-"זה אתם מערוץ 9". לאחד מאיתנו היה אפרו (רמז, לא לי), מה שהסגיר אותנו ממרחקים. אחד השיאים האישיים שלי היה אי שם בשלהי 1998 כשהמאבטח של שר הביטחון דאז איציק מרדכי, דחף אותי על ראש המועצה המקומית ושנינו נפלנו לארץ. אבל היו גם שיאים אחרים. רגשות וחלומות שלפתע קמו לתחייה וקיבלו זמן מסך. כשאני מסתכל על הדברים הישנים שצילמנו אז, אני סוג של מקבל הצצה גנובה, מתועדת לגיל ההתבגרות, ואני חייב להגיד שזה נדיר, ועם כל הצניעות, זה נראה נהדר. בטלוויזיה הקהילתית, הכרתי את האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים ואל חלקם הגדול רציתי להידמות לכשאגדל. חלקם, נשארו המשפחה היציבה שלי, בעולם התנודתי והמשתנה בו אנו חיים. החוויות, האהבות, הריבים וזכויות היוצרים נתנו מימד תיאטרלי משהו להתבגרות לצד ובתוך הטלוויזיה הקהילתית.

בעודי עובר עם עגלת התינוקות ומבקש סליחה על כך שאני נאלץ לקטוע טייק, הבמאי המחוצ'קן צעק באסרטיביות ששמורה לבמאים זוכי אוסקר "קאט". חייכתי קלות. התפאורה קצת אחרת והציוד יותר מתוחכם, אבל נשבע לכם, שראיתי אותנו. נזכרתי בגעגוע וחייכתי. באמת שהיה כיף.