יום הולדת שנה

לאייל באהבה,

(יום אחד תהיה גאה באבא...)

שנה. בדיוק שנה מאז הגיח לעולם ובאחת השמיט את הקרקע באופן מוחלט מהמציאות כפי שהכרנו אותה עד כה. אמנם קדמה למאורע הודעה מוקדמת, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לדבר האבסטרקטי הזה שנקרא הורות. מבוטן בבטן הוא התגלגל לעובר בשם משולם ומשם הדרך לאייל הייתה קצרה. בהתחלה הדרישות שלו היו במינימום- אוכל ושינה. את השעות הוא בחר בעצמו ואנחנו סה"כ עשינו אדפטציה. כל קול שהשמיע בשעת לילה מיד הקפיץ אותנו לראות שלא קר לו, שהוא לא הסתבך שהכל בסדר. לטיול הראשון שלו לסניף טיפת חלב הלבשנו אותו כאילו הוא הולך לטפס על האוורסט. אחרי הכל חודש נובמבר הוא חודש קר, וצריך להיזהר מהרוחות. עם הזמן הוא התרגל אלינו ואנחנו אליו. למדנו לקרוא את ההבעות שלו ואת הקולות. שמחנו ביחד איתו כשהוא גילה ששתי הזרועות האלה שעד עכשיו הפריעו לו הם בעצם הידיים שלו, והם מועילים בשביל לקחת דברים, להוציא ולהכניס את המוצץ, לעשות נזק לארון תקשורת ולפתוח מגירות בלי סוף. אבל גם בשביל לחבק, ללטף, ולבקש שייקחו אותו לידיים. אט-אט הוא התיישב, זחל אחורה, הבין שהתבלבל והתחיל לזחול קדימה במהירות שיא. מאז אנחנו מנסים כל פעם מחדש להדביק את הקצב. יצאו לו שיניים וכאבנו ביחד איתו, בעיקר את חוסר האונים.

היום הראשון שלו במשפחתון, היה היום הכי קשה. יותר לנו, פחות לו. בלי להיות חלק משגרת היום המוקדמת שלו ובלי לדעת מי החברים שלו על הנדנדה. אט-אט הוא התרגל והפך לאחד מהחבר'ה. לפני שהספקנו להגיד טינקי ווינקי כבר הגיע הזמן למסיבת סוף שנה. התרגשתי כאילו זה מסיבת סוף השנה שלי ולקחתי איתי כל אמצעי מדיה אפשרית בשביל לתעד את המאורע החשוב. לא לפני שאשתי דחפה לי רגיעון. לשנה החדשה במשפחתון הוא כבר הלך ברצון וגאווה, ובצדק- הוא בין הוותיקים.

בין הדברים שאייל הכי אוהב ניתן למנות את האייפד של אבא, הבקבוק מוס לשיער של אימא, את השלט של יס (אבל לא את השלט של הוט) לשחק מחבואים ולעשות פאצ' פאצ' באמבטיה. הוא פשוט מטורף על מים.

אייל פחות אוהב שאומרים לו "לא", ללבוש מכנסיים, וגמדים בטעם תות. על הבננה הוא דווקא משוגע.

החודש, שלראשונה השארנו את אייל ברשות סבא וסבתא לכמה ימים, לצורכי חופשה בעיר הנופש הדרומית הרגשנו חוסר ענק. כמובן שהיה נחמד לדאוג לעצמנו ולישון הרבה אבל הייתה הרגשה שמרכיב מאוד משמעותי חסר. מיהרנו הביתה ונדהמנו כמה הוא גדל. או לפחות זה מה שנדמה לנו.

השנה גם גיליתי שנהייתי יותר רגיש, פיתחתי סיבולת אין קץ למשיכת שיער ברגליים והפסקתי לסבול שירי יום הזיכרון ברדיו. אני פשוט מחליף תחנה. החיים פה יכולים להיות מסובכים, אבל למה לדאוג לזה עכשיו.

בכל החוויה החינוכית שלנו אני באמת מקווה שנעשה הכל בשביל לתת לו את הכלים הכי טובים לחיים. את הערכים שיהיו אור לרגליו ואת הדוגמא האישית הכי טובה.

השבוע שנסענו בדרך מבדיקת דם אכזרית ואשתי החזיקה לאייל את האצבע המדממת, היא אמרה שזה האצבע של טבעת החתונה. רק מהרעיון שאייל יתחתן יום אחד, ברחה לי דמעה.

אמרתי לכם שנהייתי רגיש.

נ.ב

כעבור כמה שניות ואחרי שהרהרה בדברים לעומק, אשתי חזרה בה מהרעיון של החתונה, והצהירה שהיא לא מתכוונת לשחרר אותו כל-כך מהר.

נו טוב, חייכתי.