הפרידה (הזמנית) מפונטי פנדי

לפני כמה חודשים בן ה-5 שלי קרא לי לשיחה צפופה איתו, בלחש בזמן ההשכבות.

"אבא", אמר, "אני לא אוהב יותר את סמי הכבאי".

ככה, בלי שום הכנה מוקדמת, רגש סנטימנטלי הוא פשוט הודיע לי שזהו, תם עידן סמי הכבאי.

בלעתי את העלבון, לא אמרתי מילה. נתתי לו נשיקת לילה טוב וסגרתי אחריי את הדלת.

לעצמי אמרתי, שבטח עד מחר כל העניין יישכח, ונשוב לראות את אדם פרייס חומד לו לצון, על הדרך מצית את פונטי פנדי וסמי כרגיל מציל את היום ובא לציון גואל.

אחרי הכל, רק לפני שנה וקצת הוא הפסיק לאהוב את מועדון החברים של מיקי מאוס ואת זהירון וחיפזון, ולאחרונה גילה גם פחות עניין ב"מפרץ ההרפתקאות". ברור ששמתי לב שהוא יותר בקטע של סופר סטרייקה, אבל כל עוד נמצא המקום לסמי הכבאי, הייתי בטוח.

ביום שבת בבוקר, כמה ימים אחרי ההודעה הדרמטית, שמתי בנונשלנטיות את סמי ביוטיוב וקיוויתי לטוב. קיוויתי שהדברים שנאמרו, נאמרו בלהט הרגע, והנה יבוא לשבת לידי ונראה את סמי מחלץ את אדם מעוד צרה, אבל לא.

"אבא, שכחת מה שאמרתי לך, אני לא כבר לא אוהב את סמי".

ניסיתי לדבר אל ליבו, אבל כלום. הפעמון בשבת בבוקר כבר לא יצלצל גלינג-גלונג. בלית ברירה שמתי לו סופר סטרייקה.

אז נכון, שזה גיל כזה שתחומי העניין מתחלפים נורא מהר וקשה באמת לעקוב. היום זה סופר סטרייקה ומחר זה בקוגן וגורמיטי, אבל איכשהו את סמי לקחתי באופן אישי. הרי סמי מלווה אותנו כבר כמעט שלוש שנים (!!!) בין כל המעברים בגן, החגים ועונות השנה, סמי היה ברקע, במינונים שונים, אבל היה.

צריך להודות, הנסיך הקטן שלנו גדל, וכבר יש לו גישה וחוצפה ורצונות משלו, ואין ברירה אני צריך להתאים את עצמי אליו. לתמוך בו ולהבין אותו, גם אם זה אומר שאין יותר סמי. יהיה משהו אחר. הרי, עם יד הלב, גם אני כבר לא כזה חסיד של 'המומינים' כמו שהייתי בגיל 10.

קיפלתי את הפיג'מה של סמי הכבאי, שבאמת לאחרונה נראתה עליו קטנה, והעברתי אותה למדף העליון. אם הג'ידיי חזר, מי יודע, אולי גם סמי עוד ישוב.

השבוע שבאתי לקחת את הקטנה מהמשפחתון (אריה סטארק כפי שהיא מכונה בבית), היא רצה אליי בשמחה, ובידה בובה של סמי הכבאי (מהבובות ביוקר, לא סתם).

שאלתי אותה מה יש לה ביד והיא לא התבלבלה, "סמי הכבאי" ענתה. "את אוהבת את סמי?", שאלתי, והיא הנהנה לחיוב.

חייכתי חיוך רחב, ושמעתי גלינג-גלונג ברקע, סמי חזר.

מסיבת פורים

אחרי כמה שנים של נבצרות מופגנת מסצנת המסיבות ואחרי שהשלמתי עם הסגנון המוסיקלי של סטטיק ובן אל תבורית (כפי שהבן שלי קורא לו ואני לא טורח לתקן אותו), החלטתי רגע לפני גיל 34 לחזור ולטבול חצי רגל בביצת המסיבות של גיל 30 ומשהו. מסיבת פורים היא הזדמנות מצוינת להכריז על קאמבק וכמובן שחזרתי עם מסקנות:

1. מהתרשמות ראשונה היה נדמה שהגעתי למסיבה מהסוג שההורים שלי היו משתתפים בה, ורק אחרי שפגשתי חבר מהשנתון שלי נפל לי האסימון שאני כבר לא בקנזס, וזה לא מסיבה ב'מוסד'. זו מסיבת הורים שבאו לחפש מפלט.
2. גם בגיל 30+ יודעים להעריך הומור עצמי. בין הרוקדים זיהיתי את השפעות הילדים על ההורים- תחפושת אלזה וסטטיק, שידעה לזוז לא רע בכלל.
3. אחרי כמה בירות היה נדמה שגיל המבלים ירד.
4. במסיבות ב'מוסד' אם היינו מתנגשים עם הגב, לרוב הייתי מגלה מישהו או מישהי שידעו לזוז עם השיר. אתמול התנגשתי במישהו שהמילה קצב זרה לו כמו ארנק לנתניהו (לפי פרסומים זרים כמובן).
5.  הדי.ג'יי הבטיחה מסיבה עד השעות הקטנות של הלילה, ולמרות שהאמירה הייתה מרשימה, נועזת ובעיקר מעוררת השראה, כאחד האדם לקראת חצות, היה נדמה שכולם התחפשו לסינדרלות ונכנסו לכרכרה מהחברה, רגע לפני שהיא הופכת לדלעת עם כסאות בטיחות לילדים.
6. הזמן הוא ההוכחה הטובה ביותר שהשירים הכי טובים היו באייטיז. אמנם במסיבה לא היה סלואו וגם צלילי 'לחישה פזיזה' לא נשמעו, אבל יש צלילים שלא משנה כמה עייף תהיה, יפעילו בך את הרקדן האוטומטי. עבורי זה תמיד יהיה poison'' של האחד והיחיד- אליס קופר.
7. מעמדה של וודקה רד בול לא התערער עם השנים למרות שטעמה המגעיל נשאר זהה.
8. עם כוס בירה ביד, להקת הנעורים ברקע והנערה שלך, למסיבות אין באמת אלטרנטיבה. כן, גם בגיל 30 ומשהו.