מדי פעם שואלים אותי
איזה מן אבא אני ובשביל לענות אין לי ברירה אלא לחזור כמה צעדים אחורה. האבהות שלי
התחילה למעשה עוד בקורס ההכנה ללידה, בזמן שאשתי רשמה הערות והתעניינה יותר
בפיזיולוגיה אני ניסיתי לחשוב איזה אבא אני ארצה להיות, והאם בכלל זה תלוי בי או
שזה עניין גנטי ובכלל אבוד לי כל העסק והכל ידוע מראש.
הרי שאם חושבים על הדמויות לחיקוי שעמדו לנו בבגרותנו, אלה הפרטיות
ואלה הציבוריות מדובר בסוג אחר של אבות. דגם לא מפותח של האבות שאנחנו עכשיו.
רוב האבות של החברים שלי, לא התקרבו למטבח, אלא בשביל לפתוח את המקרר,
לא ידעו לבשל דבר מלבד חביתה, ואם היו רוצים לשכלל אותה היו קוצצים מלפפון ווואלה-
סלט. על כביסה אין מה לדבר, לסופר הם התקרבו בתור נהגים, ובשביל שיעורי בית הייתה
אימא. אבא היה עובד עד שעות מאוחרות, מגיע הביתה, אוכל, מתיישב בכורסה המותאמת מול
הטלוויזיה וזהו, נגמר היום. העצות שקיבלנו היו
מבוקרות ותואמות מציאות, הרגילו אותנו לחשוב בתבניות, בתוך הקופסה ופרקטי. היה
צריך להיות פרקטי. כמובן שקיבלנו חיזוק לדברים בדמותו של מורנו ורבנו, מוכר
הנעליים אל בנדי שפישט עבורנו את הדברים ותכל'ס אמר שאין כל כך למה לצפות.
אחרי הלידה, שהייתה כל מה שלא למדנו בקורס ההכנה ללידה, התחילה להתעצב
תפיסת האהבות שלי והיו לי 2 הנחות יסוד.
את ההנחה הראשונה קראתי בספר של חיים באר שכתב "מפחיד אותי
לחשוב, שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי". החלטתי שהזיכרונות
שאני אייצר יהיו בלתי נשכחים ויהיה בהם את האיזון הנכון של בית משפחה וזוגיות. אני
רוצה להיות שם שהילד שלי חוזר מהגן, אני רוצה לדעת מי החברים שלו, מה הוא למד, מה
מצחיק אותו ומה גורם לו אושר. אני רוצה לקרוא לו 'לילה טוב ירח' ואחרי הגן לקחת
אותו לפארק או לאכול גלידה, ואני כבר לא מדבר על טיולים בשבת. אני רוצה להיות אבא
פעיל וכדברי השיר I
don’t wanna miss a thing. חייב להגיד לכם שאני
מתמיד, כולל חברות בוועד כבר כמה שנים ושותפות פאסיבית בקבוצת הווטסאפ של הגן שאני
מנהל.
ההנחה השנייה אומרת שאני לא שם לילד שלי תקרות זכוכית. חוץ מנשיא
ארה"ב הוא יכול להיות הכל וגם זה בגלל עניין טכני. אני אכוון אותו, אנחה אותו
אייעץ לו אבל בחיים לא אגיד לו שהוא לא יכול. הוא יכול הכל אבל בשביל זה הוא צריך
דבר אחד, פשוט וקטן- מישהו שיאמין בו ויגיד לו you can do it. כמובן שזה לא אומר שאני אטפח בו תקוות שווא, אבל בין לשים לו
מראה מציאותית ולהוריד אותו לקרקע המציאות בשביל שלא יפגע לבין לדחוף אותו קדימה,
לנסות ולהעז, תמיד אדחוף קדימה, גם אם זה אומר שבדרך הוא ייפול פעם או פעמיים,
מהכל לומדים, אם קשה זה רק אומר שאנחנו בעלייה.
זה מה שהרבה פעמים הורים לא מבינים. לכל מילה שלנו יש משמעות, ולפעמים
מילים משאירות צלקת. לי תמיד אמרו שיש לי שתי ידיים שמאליות וגדלתי להאמין בזה.
למה? מי יודע, אולי העולם הפסיד נגר דגול בדמותי או חשמלאי?
לאט-לאט התחילו להצטבר דברים גדולים וקטנים שאני שם לילדים שלי מדי בוקר
בתרמיל הצידה לדרך לחיים, לרוב אני מגלה שהם שונים מהדברים עליהם חינכו אותנו, ולא
בכדי. העולם משתנה כל יום בקצב שלפעמים קשה לעמוד בו, אבל אם לא נשתנה איתו, נתאים
את עצמנו, נבין שהגבולות הם דינאמיים ודורשים שינוי ונלך קדימה אנחנו עלולים לגלות
יום אחד שאנחנו פשוט לא רלוונטיים וזה לא משהו שמקובל עליי.
בתוך כל חוסר הוודאות המתמיד התפקיד שלנו האבות עשה 'עדכון גרסה' ואנחנו
נדרשים לנווט במציאות משתנה. אנחנו כבר לא רק אנשי קריירה שצריכים להסתפק בלראות
את הילדים יום בשבוע ולתת להם נשיקה כשהם כבר עמוק בתוך החלום. אנחנו רוצים להיכנס
מתחת לאלונקה ולקחת חלק שווה בזוגיות וגידול המשפחה ועל הדרך להילחם בדעות קדומות,
חשיבה מגדרית ובכל הניסיונות להשאיר אותנו באותו מקום שהאבות שלנו היו. המקום
שאולי הוא נוח, אבל הוא ממש לא נכון. לא לנו ובעיקר לא לילדים שלנו שמגיע להם אבא
במשרה מלאה.
לאט-לאט התרמיל שאנחנו מכינים להם מתמלא, וזה לא הציונים שלהם שחשובים
וההישגים הלימודיים אלא הבני אדם שאנחנו מגדלים אותם להיות, הזמן שאנחנו משקיעים
בהם והאמונה שאנחנו נוטעים בהם.
