תולדות האהבה

לפני כמה שנים קראתי ספר איום ונורא (בעיניי), אבל עם שם מחייב- "תולדות האהבה". איום ונורא בעיקר, כי אין צודק מהפתגם גודל האכזבה כגודל הציפייה. אני מניח שבאמת ציפיתי, שהספר יספר לי את תולדות הרגש הסבוך הזה שנקרא אהבה, ופעם אחת ולתמיד יצמיח לו שורשים. גם אם הענפים הם שונים מעץ לעץ, סברתי, השורשים מטבעם דומים. את ספרה השני של אותה סופרת כלל לא טרחתי לפתוח.

לפני פחות משבוע, נגזר עליי לחכות בחדר המתנה של בית חולים, בשעה שאשתי עוברת הליך כירורגי. שעה וחצי יכולים כדבר שבשגרה לחלוף די מהר על פניי, מבלי שאני כלל אשים לב. הפעם היה נדמה, שכל דקה היוותה שעה וחצי כשלעצמה. בכלל, התחושה הייתה שבמקום שהשעה וחצי יעברו, הם החליטו לחכות שם יחד איתי בחדר ההמתנה. קראתי פסקי תהילים ובין לבין, ברקע, ברברו את עצמם לדעת מנחי אחת מתוכניות הבוקר הנוראיות של ערוץ 2. בלית ברירה, המחשבה התחילה לנדוד למחוזות אחרים, הבטן התכווצה מדאגה, בפה היה יובש שקשה לתאר, ובפתח כל דלת שנפתחה ציפיתי לראות את הרופא המנתח, שיבוא לבשר לי שההליך הסתיים ו"הכל בסדר". שעה וחצי הם באמת הרבה זמן, וטבע האדם הוא פעמים אכזר. הדעת יכולה להעלות דברים, שאפילו הדמיון לא מתקרב אליהם. גלגלתי על האצבע אינספור פעמים את הטבעת נישואין, וכניסיון להתחמק מכל המחשבות הרעות, הקרנתי לעצמי בראש את סיפור האהבה הפרטי שלנו. או דווקא אז התחושה הייתה כאילו מחוגי השעון התחילו לזוז ומבלי ששמתי לב לדלת, הנה עמד לו המנתח שבישר שהכל עבר בשלום, הפקיד בידי מזכרת מההליך וחזר לעומת שבא.  אני נשארתי לעוד שעה וקצת בהמתנה להתאוששות, לא לפני שחזרתי לכל קרובי המשפחה המודאגים מעבר לקו.

בסיומו של אותו יום, שעה שחזרתי בגפי הביתה שוב נזכרתי ב"תולדות האהבה". חשבתי שזה היה קצת נאיבי מצידי לחשוב, שספר יכול להתיימר לספר את תולדות האהבה. הרי האהבה היא שונה מאדם לאדם, מאנשים לאנשים, ורק הם לבדם, אם יבחרו, יוכלו לספר את תולדות האהבה הפרטית שלהם. 

רגע של נחת

בחופשת החנוכה קינן בי החשש, שהבן שלי הוא בכלל מנהיג דתי באחת ממדינות אפריקה. היה זה בשעה שטיילנו ביפו, בסמוך לקבוצה של תיירים אפריקאיים שלא הפסיקו להתפעל מהייצור הבלונדיני הלבן. שעה שעבר ביניהם, היה קצת נדמה שזה לא ילד בן שנה וחודש, אם כי משה רבנו, בכבודו ובעצמו שחוצה את ים סוף (במקרה שלו את קבוצת התיירים שפילסה לו את הדרך). כולם בהו בו ועשו לו שלום. הדיקטטור הקטן הבין את הפוטנציאל הטמון בתשומת הלב הלא צפויה, נעמד באחת על העגלה הנוסעת, שלרגע נדמה שהוסבה לרכבו של האפיפיור- הפופ מוביל ו"בירך" את התיירים בברכת הטה טה טה, פא פא פא המפורסמת שלו. זה הברכה הכי חזקה שלו. מניסיון.

זמן התפוז

מחנה תקשורת אשל הנשיא 2000

מוקדש בהרבה אהבה וגעגועים לכל חברי מערכת המגזין "זמן התפוז" לדורותיהם.

בעודי מטייל עם הבן שלי בגן המשחקים ליד הבית, תפסו את עיניי כמה תיכוניסטים. חמושים במצלמה, חצובה, בום לסאונד, הם התווכחו בלהט על פריימים, לוקיישנים והנחיות לשחקן הצעיר שלא הבין ממי בדיוק עליו לקבל את הוראות הבימוי. הסתכלתי עליהם אבל ראיתי אותנו. אותי. לפני מה שנראה כמו לא הרבה זמן, אבל כן, מאז הספיקו לחלוף להם כמעט 12 שנה.

אנחנו, לא היינו במגמת תקשורת, והמצלמה שעמדה לרשותנו הייתה מצלמת כתף גדולה עם קלטות וידאו. על כרטיס זיכרון וצילום HD יכולנו רק לפנטז. אחרי 12 שנה אפשר כבר להתוודות בגאווה, שאנחנו היינו בטלוויזיה הקהילתית במתנ"ס המקומי, שאותו הפכנו לסוג של בית, בו אפילו היה לנו חדר (עריכה). גם מחנה קיץ משל עצמנו היה לנו, עם משוגעים נוספים לדבר שהתקבצו מכל הארץ. שלוש מחנות היו, פעמיים בגבעת חביבה ופעם באשל הנשיא. התבגרנו תוך כדי שמילאנו דפים ברעיונות ובתסריטים, המצאנו דמויות הזויות וכוח שנלחם ברשע. מתחנו עד לקצה היכולת את הפגמים הטבועים בנו ושכללנו אותם לאומנות, ששודרה בערוץ 9 המקומי פעמיים בשבוע (יום שבת בבוקר ויום שלישי אחר הצהריים), בלופ למשך חודש שלם. היינו חבורה גדולה שאכלו ושתו טלוויזיה קהילתית. בדיוק כמו התיכוניסטים מהפארק, חלמנו להעפיל לתחרות סרטים קצרים או לכל הפחות קליפים. חשבנו שאולי אחד מאיתנו יהיה שפילברג הבא, וגם זה כמעט קרה אבל רק בדמיון. בפועל זה היה רחוק. רחוק מאוד. 
אהבנו את האפשרות ליצור ולחלק בינינו לבין עצמנו את תפקידי ההפקה. עשינו דברים שהיו גדולים מהחיים בעידן טרום היו-טיוב. בין לבין, צילמנו כתבות שהיו החדשות המקומיות, תיעדנו דברים וקיימנו ראיונות עם אורחים מבחוץ שבאו לרגע. נשבענו, שאם נצטרך לתעד עוד יריד חוגים אחד, נשרוף את הכל ונתפטר. היינו החבורה המגניבה שזוהתה ברחבי היישוב כ-"זה אתם מערוץ 9". לאחד מאיתנו היה אפרו (רמז, לא לי), מה שהסגיר אותנו ממרחקים. אחד השיאים האישיים שלי היה אי שם בשלהי 1998 כשהמאבטח של שר הביטחון דאז איציק מרדכי, דחף אותי על ראש המועצה המקומית ושנינו נפלנו לארץ. אבל היו גם שיאים אחרים. רגשות וחלומות שלפתע קמו לתחייה וקיבלו זמן מסך. כשאני מסתכל על הדברים הישנים שצילמנו אז, אני סוג של מקבל הצצה גנובה, מתועדת לגיל ההתבגרות, ואני חייב להגיד שזה נדיר, ועם כל הצניעות, זה נראה נהדר. בטלוויזיה הקהילתית, הכרתי את האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים ואל חלקם הגדול רציתי להידמות לכשאגדל. חלקם, נשארו המשפחה היציבה שלי, בעולם התנודתי והמשתנה בו אנו חיים. החוויות, האהבות, הריבים וזכויות היוצרים נתנו מימד תיאטרלי משהו להתבגרות לצד ובתוך הטלוויזיה הקהילתית.

בעודי עובר עם עגלת התינוקות ומבקש סליחה על כך שאני נאלץ לקטוע טייק, הבמאי המחוצ'קן צעק באסרטיביות ששמורה לבמאים זוכי אוסקר "קאט". חייכתי קלות. התפאורה קצת אחרת והציוד יותר מתוחכם, אבל נשבע לכם, שראיתי אותנו. נזכרתי בגעגוע וחייכתי. באמת שהיה כיף.