אז אחרי כמעט חודש,
במהלכו הפכנו מזוג עובד, לצוות הווי ובידור במשרה מלאה, עבור זאטוט שעוד לא מלאו
לו שנתיים, ואחרי שביקרנו בכל פינת חמד אפשרית בארץ וליטפנו הכל חוץ מחזירי בר,
הגיעה הסנונית הראשונה לשנת הלימודים. הטלפון מהגננת החדשה שמזמין אותנו, איך לא,
לאסיפת הורים. כידוע, אין הזדמנות שניה לייצור רושם ראשוני ועל כן התייחסתי לעניין
בחרדת קודש. לבשתי את המכנס הקצר החגיגי שלי ואת החולצת פולו הכי מגוהצת שהצלחתי
למצוא. אשתי עשתה 'קופי פייסט' והלכנו לעשות רושם על הגננת, אחרי הכל צריך למצוא חן,
שתעשה פרוטקציות ותשקיע קצת מעבר בילד. הרי, אם כל הכבוד ל-12 הילדים שאיתו
בקבוצה, שלנו הכי מיוחד, ועם כל הכבוד לכולם, הגננת צריכה סדר עדיפות (סולם אהבות
אם תרצו) .
באספת ההורים,
הושיבו אותנו במעגל על כיסאות קטנים, ואכן לא עבר זמן רב ואחד הכיסאות קרס, תחת
הנטל של אחד האבות שכנראה לא היה הכי מודע לכובד משקלו. חילקו לנו שתייה קלה (מיץ
אך לא פטל) וסיפרו לנו על אפליקציה חדשה שהגן לוקח חלק בפיילוט שלה, בה אנחנו
בונים את הסיפור חיים של הילד, דרך תמונות מהיום יום. סוג של רשת חברתית שמוגבלת
להורים, לסבים ולחברות הרווקות של האימא שיוכלו להגיד "יואו, הוא כזה
חמוד". פייר רעיון באמת נחמד, שעוד טרם יצא לי לעמוד גם על הביצועים שלו.
אחרי האפליקציה ואחרי
שזיהיתי את ההורים הבעייתיים (הם יותר גרועים מילדים בגן), עברנו לדבר על עשרת
הדיברות של הגננות- "לא לחסום את החניה של השכנים", הוא אולי הדיבר הכי
חשוב, כי בדומה לסיפור המקראי עם התפוח, גם הוא יכול להוציא אותנו מגן העדן. אחר
כך, באו הדיברות הפחות חשובים- לא לספור את המדרגות בחוץ בקול רם, "זה מפריע
לשכנים" (למרות שאנחנו עושים להם שירות לא רע, איך עוד הם יידעו כמה מדרגות
מובילות לגן?), לגזור ציפורניים, לנהוג בשקיפות לגבי מצב רוח ומצב בריאותו של
הילד. תכלס, שקיפות זה הכי חשוב, אז אמרתי לגננות שאני מקווה שזה דיבר הדדי, כי גם
לנו ההורים חשובה השקיפות, אם הילד נפל או קיבל מכה, אנחנו רוצים לדעת. שאר ההורים
הנהנו לאות הסכמה והגננות הבטיחו שלא ינהגו אחרת.
העניינים הסתבכו
שעברנו לדבר על התפריט. הייתה הפתעה מסוימת בקרב ההורים, כאשר התברר שאת האוכל לא
מבשל השף חיים כהן, החומוס לא מיובא מאבו גוש, והאוכל כן כולל מרכיב שאותו כלל לא
הכרתי- מונוסודיום גלוטומט, שהוא מסתבר, האויב המר ביותר של ילדים. חלק מההורים ביקשו
לא לתת לילד שלהם ממרח שוקולד, ואני לא הצלחתי להבין איזה ילדות הם מציעים לילדים
שלהם, בלי פרוסה של שוקולד "השחר". לילדות יהיה טעם אחר...
כמובן שאי אפשר לעלות
על הדעת, שלא נדבר גם על הפוליו (אני בכלל מופתע שלא דיברנו על קיפוח המזרחים בעקבות
התכנית של אמנון לוי). הייתה תמימות דעים אצל מרבית ההורים, שכל הסיפור עם הפוליו
זה בכלל קונספירציה של חברת התרופות עם משרד הבריאות, ורוב ההורים הסכימו שהם לא
מוכנים לחסן את הילד שלהם. אימא אחת סיננה לעברי "אני כן חיסנתי". נו,
שיהיה לבריאות.
היום הראשון בגן,
התבררו להיות שעתיים של הסתגלות עם ההורים (למרות שתכלס לא נשארו לי ימי חופש,
הבוס מתסכל עליי עקום ומה לעשות, שילמתי על יום מלא). למרות חששותיה המוצדקים של
אשתי שאני היסטרי מדי, וזה לא רעיון טוב שאני אלך לבד עם הילד ביום הראשון שלו
בגן, לא היה ניתן לשנות את סידור העבודה שלה, וכך לקחתי אני (צחוק מרושע) את הילד
לשעתיים הראשונות בגן. הלבשתי אותו לפי מיטב הז'ורנלים, שמתי לו תיק וקדימה לדרך.
בתום שעתיים בגן
הילדים יצאתי עם רשימת מסקנות, שכל כולה עוסקת בהורים דווקא:
1. אימהות, גם כאלה שרק הכירו, התחלקו לזוגות, התפרסו בגן והעבירו את
מלוא האחריות על הילדים לגננת ולסייעת בעודן עומדות בקצוות שמסביב ומעבירות
ביקורת.
2. למרות הניסיון הרב של הגננת (מספר לא מבוטל של שנים) היו הורים שמצאו
לנכון להשיא לה עצות. ברגע שהגיעה עצה אחת, זה היה כמו סכר שאף אחד לא היה יכול
לסתום. ליבי עם הגננת.
3. למרות ששירי הילדים שהיו ברקע, הושמעו בווליום די חלש, להורים היה
חשוב לשיר בקול רם ולהתעכב על כל הברה ומילה. הבנתי די מהר, שאין מקום לטעויות. הם
מכירים את המילים. הידד.
4. הילד של ההורים שלא מקבל מונוסודיום גלוטומט נראה כאילו לא תזיק לו
דיאטת השמנה דחופה.
שמחתי שתמו השעתיים של ההסתגלות, כי תכלס הילד לא ממש הסתגל. הגננת
הייתה עסוקה ב-12 הורים שהתחפשו לילדים וגנבו את הפוקוס ממה שבאמת חשוב- הילדים
בגן החדש.
מחר, אשתי תשים את הילד בגן, ואני אצא סופסוף לעבוד. מחר גם כן מוגדר כיום
הסתגלות אבל הוא מיועד לילדים. ההורים כבר יסתדרו.
שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם, ובלי פדיחות לילדים!
