אחרי שנתיים וקצת בדירה שלנו, ואחרי שראינו שלא באמת ניתן להכניע את
הנמלים, שזחלו בהמוניהם לכל חדר בבית, החלטנו אשתי ואני (בצורה אקטיבית) והילד (בצורה
פאסיבית) לעבור דירה. לא זכרתי את המעבר הקודם, ככזה שהשאיר בי צלקת נפשית או
טראומה ועל כן נתתי יד למעבר. הודענו לבעל הבית חודשיים לפני, כמתבקש לפי החוזה.
או אז נפתחה תיבת השרצים ולדירה הגיעו המתעניינים להשכירה, או כמו שאני קראתי לזה-
מצעד ה-weirdos ('תימהוניים'). הגיע הזקן (פעמיים ליתר דיוק) עם
המגבת על הצוואר, שחרק עם השיניים שלו באופן שגרם לאשתי לעזוב את החדר בצמרמורות,
ולי לתהות עם מדובר בגרסה מבוגרת ולא מעודכנת של שלמה ארצי. היה את הבחור הצעיר
שהגיע והרשה לעצמו לעשות סיור חופשי בדירה, תוך שהוא מתעכב באופן מחשיד במרפסת.
אחרי מספר דקות הגיעה אשתו, שהתעכבה באופן פחות מחשיד, אך תמוהה בחדר השירותים. היה
את הזוג הגרוש, שמכר כבר את כל תכולת הדירה אבל החליט ברגע האחרון לתת לנישואין
עוד צ'אנס והאישה קראה לי 'מאמא'. היה נהג מונית פוזל ונהג גרר שחשב שהוא
השיפוצניק הכי טוב בעולם. היו מוזרים נוספים שגרמו לי להרמת גבה ורק זוג אחד נחמד
שהגיע לראות את הדירה, והחליט בסוף שלא מתאים (אולי הם ראו בסתר את נחיל הנמלים
מתכוננים לצאת לקרב נוסף?). כמובן, שכל אלה כנראה הבינו שהדירה לא שווה את המחיר
החדש שרצה עליה בעל הדירה, שלא התיישבה עם אף קנה מידה של מציאות.
אחרי מספר מצומצם של מובילים, שהגיעו על מנת לתת הצעת מחיר על ההובלה,
נסגרנו על מובילים נחמדים מהרצליה שבשעת השין אכן לא אכזבו. עוד לפני שהתחלנו
לארוז את כל התכולה בארגזים, אשתי יצאה בהכרזה, שהמעבר הוא הזדמנות מצוינת להיפטר
מכל הזבל שלי (?!) ו"שלא הכל צריך לקחת איתנו". ההכרזה, הלא מפתיעה,
אילצה אותי להיפטר מכל מיני קופסאות של דברים שרכשתי בעבר וניירת שנערמה בין המגירות.
זה הסתכם ב-3 שקי אשפה מלאים שלא המשיכו איתנו הלאה. הם יחסרו לי.
בין לבין, הצענו גם כמה מציאות למכירה- את השולחן מחשב בן ה-8 שלי,
ואת התנור בן ה-15 שנה, שעוד שימש את ההורים של אשתי. את השולחן מחשב מכרנו די
מהר, והתנור נמכר אחרי איומי 'אני הולך' של אשתי ביד 2. איומים שלבסוף הועילו,
כאשר התקשרה בחורה מירושלים שהביעה עניין בתנור. אמרתי לבחורה שאם היא מגיעה לקחת
את התנור, עדיף שלא תבוא לבדה, שכן לא אוכל לבדי להוריד לה את התנור לאוטו. הבחורה
הבטיחה לי שהיא לא 'עדינה' (בלשון המעטה) ותוכל לעמוד במשימה. אחרי כמחצית השעה
הבחורה הופיעה על מפתן הדלת ואכן לא אכזבה. האמת, אני עזרתי לה להוריד את התנור
מתוך נימוס בלבד, שכן אני בטוח שהיא הייתה מצליחה לא רע להוריד את התנור בכוחות
עצמה. כמובן שהתנור לא נכנס לה לסובארו. אני מצידי, גיליתי אמפטיה, ביקשתי סליחה
ואמרתי שאין החזרות, לקחתי את הכסף, נתתי לה כוס מים ונפרדנו לשלום על המדרכה.
אמנם יום המעבר היה מהיר ולא דרש מצידי כל מאמץ פיזי, אך מורלית הוא היה
קשה עד בלתי נסבל. להיות על ארגזים זה נורא, גם אם זה קצר טווח ולמטרה טובה. חוץ
מזכוכית של תמונה, דבר לא נשבר בהובלה ועמדה בפנינו המשימה הבלתי אפשרית של פריקת
הארגזים וסידור הבית. זה לקח יומיים וחצי ויש עוד כמה ארגזים שהחבאנו כי לא מצאנו
לחפצים פתרון ראוי. כך שהיד עוד נטויה.
פייר, עוד לא התרגלתי לדירה החדשה וקשה לי בלב שלם לקרוא לה בית, אני
מניח שצריך לצבור קצת קילומטראז' וליצור חווית. אחרי הכל, לדירה הקודמת הבאנו ילד,
כך שמבחינתי היא מכילה המון זיכרונות שאת רובם ארזתי איתי, אבל עדיין...
לזכות אשתי יאמר, שהיא מתייחסת לבית כארבע קירות ותו לא. הבית זה איפה
שאנחנו.
