את הימים שאחרי יום העצמאות הקדשנו, רובם
ככולם, לאיסוף קרשים. פשטנו על פחי זבל של הסופר השכונתי ועל אתרי בניה של בתים
חדשים, שנבנו בגבולות הגזרה. את העצים שאספנו, החבאנו בחצרות של הבתים. בכוונה לא
שמרנו את כל הקרשים במקום אחד. הכל היה חלק מאסטרטגיה רחבה, שהייתה אמורה למנוע
מהערסים לבזוז את מרכולתנו. את שם החג "ל"ג בעומר" הפכנו רשמית ל"חג
בעומר" אחרי שאחת הסבתות בשכונה (שבפינו ענתה לכינוי "סבתא בעומר")
הייתה נוהגת לשאול אותנו חדשות לבקרים, בעודנו פורקים עגלת קניות מלאת קרשים,
"אם חג בעומר מתקרב". ואכן, הקושיות של סבתא בעומר והתחרות על כל זרד
ומקל היוו את הסימנים לכך שחג בעומר מתקרב. ואיזו חגיגה זאת הייתה.
בעיקר חיכינו לל"ג (חג) בעומר, מפני
שהדבר אפשר לינה מחוץ לבית מתחת לכיפת השמיים, אבל לא רק. חג בעומר היה בעיקר זמן
איכות עם חברים וכמובן, בעידן טרום הפייסבוק, זמן להיכרויות חדשות. הייתה את "סיירת
המדורות", קבוצה נודדת של אנשים שכלל לא טרחו לחפש קרשים, ובמקום זאת, בזמן החג
היו נודדים בין המדורות ומחפשים עניין. אם אחת המדורות הייתה באמת מעניינת (או
לחילופין אם היה שם אלכוהול), הסיירת הייתה זורקת שם העוגן שלה וקובעת את המדורה
למקום מושבה הקבוע. לפחות עד אור ראשון, אז כולם היו נמלטים בחזרה לבתים, למקלחות
ולשינה. הריח באוויר היה נשאר סמיך לעוד לשעות ארוכות. חיכינו לחג בעומר גם שבגרנו
יותר וכבר לא אספנו קרשים באינטנסיביות של תלמידים ביסודי. את המדורה הגדולה
החליפו כמה עצים ישנים שהיו בנמצא, מנגל גדול, הרבה בשר, וכן, עדיין ציפייה לסיירת
המדורות, שהפכה למעניינת יותר בזכות הציפייה וכן, גם בזכות ההורמונים.
לאורך השנים הקפדנו תמיד לדעת, איפה
המדורות של הערסים (לשם לא מתקרבים), המדורות המשפחתיות, ומדורות אחרות של ילדים
קטנים, שהיו זורקים ביצים על כל מי שרק ניסה להתקרב. שטח המדורה היה הופך באחת
לשטח אש. חלקנו למדו לנגן על גיטרה וכך לא היה אחד שלא ידע לשיר כמעט בע"פ את
stairway to heaven, שהיה סוג של המנון.
חג בעומר היה החג היחיד שבו חבורות התאחדו למען
מטרה נעלה והסכימו לחלוק זמן וחוויות. היינו צוחקים. מעשנים נרגילה. אוכלים לשובע.
מרכלים. משתכרים ובעיקר מחכים לראות, אם יהיה עם מי לחלוק את שק השינה (מלבד הטל
של הבוקר).
לא משנה כמה בגרנו, דבר אחד נותר ללא
שינוי- תפוחי האדמה. לא משנה כמה ניסינו, מה לא עשינו, איזה מסקנות לא הסקנו,
תפוחי האדמה אף פעם לא היו מוכנים וראויים למאכל אדם.
כבר כמה שנים טובות שכולם מפוזרים, כמו
בשיר ההוא של שלמה ארצי וגם סבתא בעומר צולה מרשמלו בעולם הבא. במגרש המסורתי בו
היינו נאספים, בטח יהיו חבורות ילדים חדשות.
אני כבר פחות חושש מהמדורות של הערסים
ויותר מחפש את המדורות המשפחתיות, כאלה שיודעים לצלות תפוחי אדמה, יושבים על כסאות
"כתר" במקום על הארץ, יש להם צידנית עם בשר ואלכוהול משובח, השיחה זורמת,
ובערך באחת בלילה כולם מתפזרים לבתים. מהעבודה, שלא כמו מהבית ספר, אין יום חופש.
