לפעמים עולה הצורך לשחרר. צורך כשמו כן הוא, קשה מטריד ועוטף את הגוף בהרגשה של חוסר חשק משווע. אנחנו מנסים להחזיק את העולם הפרטי שלנו קצר, מנסים בעיקר לתחזק את הקיים ולא לנענע חזק מדיי את שיט התענוגות שנקרא "החיים שלנו".
מה שבטוח הוא, שאף אחד, ואני מתכוון לאף אחד, לא רוצה לגמור כמו
הקוסטה קונקורדיה.
אבל במשחק משיכת החבל בינינו לבין המציאות, ידה של זאת האחרונה חזקה
יותר משנדמה לנו וגם הצורך לתפוס פיקוד נסוג, מקום שהמציאות היא זאת שמושכת חזק
יותר את החבל. למרות אינספור הניסיונות, לאט-לאט החבל משתחרר לנו מהידיים בסחרור
ובחוסר שליטה.
קשה לשחרר, לשנות סביבה מציאות, סטאטוס משפחתי ומקומות עבודה. עבורי,
המעבר מהבית של ההורים אחרי 25 שנה, בהם כל צורך שלי בא על סיפוקו, לחיים עצמאיים
הרגישו בהתחלה כמו קרקע שנשמטה מהרגליים. מצאתי את עצמי בסביבה חדשה ושגרה חדשה אימתנית
מפחידה ולא מוכרת. יש שיקראו לזה דרך עצמאית. אחרי התואר הראשון מיהרתי לתואר
השני, בשביל להמשיך ולהחזיק את החבל עוד קצת ולהיות סטודנט. אבל זה היה חיקוי זול
להרגשה שפעם הכרתי. האכזבה ניכרה על פניי, אפשר לרמות את כל השאר אבל לעולם לא את
עצמנו.
חלק מההבנה, שאין ברירה וצריך לשחרר זה גם להבין שאנשים שהלכו אתך
כברת דרך אולי יפנו לנתיב אחר ודרככם יתפצלו. זה יכאב בלב לפעמים וגם האצבעות
יעקצצו להרים טלפון, אבל השיחות שהתרגלת אליהם כבר לא יהיו מנת חלקכם ואתה תבין
שהגיע הזמן לשחרר עוד קצת.
לפעמים, אני משתעשע במחשבה לארגן פגישת מחזור לכל החברים שדהו להם עם
הזמן עד שהפכו לזיכרון. אבל גם על המחשבה הזאת טופחת המציאות- אני מניח שהמפגש
יהיה נחמד. נעלה זיכרונות, נצחק וננסה לשחזר איך הרגשנו פעם. בלב, אני אגיד לעצמי
כמה שכולם נראים רע וחבל שלא השארתי אותם כפי שזכרתי אותם בראשי. כמובן, שלעולם לא
אדע מה הם בחדרי ליבם חשבו עליי.
לשחרר גם חשוב בשביל לשפר עמדות ולנסות לתפוס את החבל חזק יותר
בפוזיציה יותר טובה. אולי, אולי פעם יצליח לנו להחזיק ולא לשחרר.
בזמן האחרון, אייל התחיל לתגמל אותנו בחיוכים מאוזן לאוזן. במיוחד הוא מחייך אל דמותו המשתקפת במראה שעה שאנחנו מרימים אותו לגרפס (לפעמים זה נראה כאילו הוא מפלרטט עם עצמו). הציפייה בכיליון עיניים לרגעים הללו גורמת לרצות לא לשחרר לעולם. גם אם כתבתי אחרת ממש לפני כלום זמן וגם אם בסופו של דבר אייל יהיה זה שירצה שנשחרר.
