שנה חדשה, הרגלים ישנים

לקראת השנה החדשה, חיפשתי בכל מאודי את הרשימה שעשיתי בדיוק לפני שנה ובה כל הדברים שרציתי לשנות בי וביחס לסביבה שלי, בשנה שבינתיים חלפה. הרציונאל סובר שהרשימה אבדה במעבר הדירה, אבל האמת, שהיא קצת יותר חזקה, אומרת שבכלל לא רציתי למצוא את הרשימה, שמא אתאכזב.

לשנות החדשות יש נטייה להיכנס בקול תרועה חזקה, מה שגורם לכלל להגיב בהצהרות בומבסטיות שאין ולא היה להם כל אחיזה במציאות. "אני ארזה", "אתחיל להתאמן", "אפתח תחביב חדש". למרות שאני מתעמל, סובל מעודף תחביבים ובמסעות האחרונים שלי לארץ זבת חלב בלי דבש (אוקראינה) רזיתי ולא בקצת, הרי שעם כניסתה של תשע"ב ואיתה לעשרת ימי התשובה עד יום כיפור חשוב לי לא לתת לימים האלה לעבור "פשוט סתם".

סתם, כמו כל הדברים שאנחנו אומרים שנעשה אבל מעולם לא עושים, משאירים אותם על נייר שהולך לאיבוד עם הזמן, ואנחנו, כלומר אני, אומר נו טוב, לא נורא, נעשה רשימה חדשה. כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

במצעד החטאים שלי בשנה החולפת אפשר למצוא חוסר סבלנות משווע, הלבנת פניי חבריי (אני שונא את העובדה שאני כזה רכלן, אבל פעמים אני באמת מרגיש שזה חזק ממני), שקרים לבנים (לא רק לבנים יש להם עוד צבעים), עצלנות מסוימת כלפי דברים שלא חשובים לי אבל חשובים לאנשים שאני אוהב, נשיאת הבטחות שווא ("באמת שחייבים להיפגש השבוע"). אני מניח שיש עוד חטאים קטנים שלא עולים בראשי כרגע, אבל קטנים. באמת שרוב הזמן אני מנסה להיות בסדר עם כולם, למרות שיש ציניקנים שיגידו שהדרך להפוך לכישלון חרוץ היא לנסות לרצות את כולם, וזה נכון, אבל כשסדר העדיפות מלא במשפחה וחברים קרובים, כבר פה קשה לקרוא לכל זה "כישלון".

רוב הדברים שאני מבקש לשנות בשנה הקרובה הם הדברים לעיל שלרוב אני מודע להם (מודעות עצמית היא כשלעצמה תכונה חשובה!), אבל אני מניח שיש גם דברים נוספים שפעמים נופלים בין הכיסאות,  דברים שלא יוצא לנו לעצור ולחשוב עליהם ביום יום הלחוץ, כמו "כבד את אביך ואת אימך", כמו דברים פוגעניים שאנחנו אומרים ברגעי אומץ שלנו שהם בדרך רגעי חולשה של הצד האחר.

שלא בתמימותי בה אני נוהג לרוב, אני יודע שעולם כמנהגו נוהג ואת זה כשלעצמו כבר קשה לשנות. אבל, במרווח הקצר הזה של העשרה ימים בין כניסתה של השנה החדשה ליום כיפור, לא הייתי רוצה לרשום רשימה נוספת ובלתי נגמרת של דברים, הלקוחים מתוך ספרי מדע בדיוני, שאני מתכוון לעשות בשנה החדשה. אני לא ארמה אלא את עצמי. הרשימה שלי לקראת השנה החדשה תעסוק בהרגלים ישנים, שקשה אמנם להפטר מהם, אבל השנה החדשה היא הזדמנות מצוינת בדיוק בשביל כך. חשבון הנפש לרוב הוא סודי שלנו, ועם לא נהיה כנים עם עצמנו בתחילתה של השנה, הרי אין זה פלא שלקראת סופה נעמוד בפני אותה שוקת שבורה, ואותה רשימה ריקה מכוונות. 

הורות!

מהיום שבישרה לי אשתי בחגיגיות על הרחבת המשפחה, התחלתי אט-אט להסתגל לרעיון של הורות על כל נגזרותיה. התחברתי להיריון ולמדתי להכיר מקומות ואיברים חדשים בגוף ואת התפקיד שהם ממלאים בחיי העובר. בעיקר הפתיעו אותי סוגי השמנים הקיימים לגוף ולהפתעתי יש יותר משמן מכונות ושמן לטיגון (חמניות זית או קנולה). נדמה, שלכל מקום שאני הולך בחודשים האחרונים אני רואה יותר ויותר נשים בהיריון, ואני יכול בוודאות כמעט גמורה רק מלהתבונן עליהן למשך מספר שניות, להצביע על מה מפריע להן- בצקות ברגליים, בחילות, הקאות, כאבי גב, מצבי רוח, שלפוחית לוחצת. אני רואה גם את הבעלים שלצידן, אני יודע בוודאות גם מפריע להם.

אחרי שנכחנו בכנס הריון, וראינו מה טוב (בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נשים בהיריון נדחסות באודיטוריום אחד ובהפסקה מחסלות בשניות כמו טרמיטים את הבורקסים והרוגלכים) החלטנו, אשתי ואני על מנת להיות הכי מוכנים שאפשר ליום המיוחל, להירשם לקורס הכנה ללידה. מלבד האינפורמציה הרבה שאני נחשף עליה, והחרדות שהיא יוצרת אצלי בדמות אולקוס, נחשפתי גם ל"מטבחון הנשים בהיריון" שנוצר בקורס כבר במפגש השני. כמות הפרטים האינטימיים שהנשים הללו בחרו לשתף אחת את השנייה גרמה לי להשתאות הירואית כמו גם לחוסר נעימות משווע. תקראו לי שמרן, קנאי לפרטיות, אבל אני חושב שנושאים כמו גזים, צרבות, הקאות (בשלל של צבעים, אל תטעו) צריכים להישאר בתוך חדר המיטות ולא מחוצה לו. דווקא האישה בהיריון שהודיעה קבל עם ועדה, שהיא-היא לא מפסיקה להקיא כבר שבעה חודשים, דווקא היא הכי לא נראית כך, אני חייב להודות שהרמתי גבה. כל אותה העת הבעלים עמדו במעגל משלהם ונהנו מהבורקסים שטרם נאכלו ע"י הנשים. הם לא דיברו על חוויות היריון, הם בעיקר החזיקו את התיקים של הנשים שלהם וניסו לצאת הכי גברים שאפשר, כשהמציאות חזקה יותר מהכל- אין גבר שיכול על אישה בהיריון, ובצדק.

כמו שלימדה אותי אשתי (כמו גם הפרק המנומק ברמזור), שזה לא "אנחנו" בהיריון, אלא הנשים, וזה לא הצרבות והפיפי התכוף "שלנו" אלא של הנשים. גבר חייב לכבד את זה.                                                        


יותר מהחרדות ורגעי הקאלט במטבחון של הנשים בהיריון, הקורס הכנה ללידה זירז אצלי את ההכרה הבלתי נמנעת שאני הולך להפוך להורה, וזה כבר הכי "אנחנו" שאפשר. אני עוד לא יודע בדיוק מה זה אומר, מה זה ידרוש ממני, באיזה אופן ואיך אני אמלא את התפקיד הכי חשוב שיכול להיות בחיים האלו. אני כן יודע, שמלבד הנקות, כמו בבר-אור צבאי, אני אתן את כולי ואשתדל להיות ההורה הכי טוב, לגאוות X (השם המלא שמור במערכת).

"אז איך זה מרגיש?" שאל אותי השבוע חבר לעבודה, "מרגש, מפחיד, לא יאומן", תמצתי לו את הדברים, כשאני יודע שתכלס, אין מילים שבאמת יכולות לתאר את ההרגשה.


מוקדש בהערצה לאשתי.