תסמונת השואה שלי

לפני כשבוע, במהלך שיטוט לא אקראי בסופרמרקט, בסמוך מאוד למקרר החלבי, צדו עיניי מוצר שנחשב נדיר, כמעט פריט לאספנים- חמאה למריחה של תנובה.

נדלקתי, בספק אגב אם חמאה באמת עושה לי את זה, כמו ההרגשה לקנות מוצר ששבועות כבר נחשב למבוקש. אבל כנראה שנדלקתי יתר על המידה, שכן העמסתי 4 אריזות של חמאה לעגלת הקניות השבועית.

כאשר שבה אשתי מביקור במחלקת השימורים וראתה את כמויות החמאה שביקשתי לרכוש במיטב כספנו, חשכו עיניה.  "מה נעשה עם כל כך הרבה חמאה", "אנחנו בקושי נוגעים בה", "השתגעת?!", כל אלה היו רק חלק מהטיעונים, בעזרתם ביקשה להניע אותי מההחלטה העגומה לקנות כל-כך הרבה חמאה, בעוד הטיעון היחיד שעמד לרשותי היה "מה אם עוד פעם תגמר החמאה ולא יהיה, מה נעשה אז, אה?"

לקח לאשתי מספר שניות (יותר משחשבתי האמת), אבל לבסוף היא הטילה את הפצצה- "אנחנו לא בשואה, תהיה עוד חמאה, אם לא מחר, אז בעוד שבוע, או שבועיים".

ככל שחשבתי על זה יותר, במהלך אותן דקות קריטיות במרכול, כך התחדדה בי ההבנה הבלתי נמנעת, ש"וואלה", אנחנו לא בשואה, ההפך, חיים בתרבות של שפע ונושאים את המילה "שואה", יותר פעמים משהמציאות באמת מחייבת. אבל בתור מי שגדל בבית עם סבתא שעברה שתי מלחמות עולם, וחיה תחת הפצצות האויב, היה לי כל-כך ברור ששום דבר לא מיותר אף פעם, ולהכל יש שימוש- קליפות של רימונים מיובשים בהרתחה עוזרים לכאבי בטן, קליפות של תפוזים משמשות לריח טוב בארון הבגדים, קליפות של בצל גם צריך לשמור כי זה מרפד את הדפנות של סיר הגפילטעפיש בחג, לחם יבש אפשר להפוך לפירורי לחם, צנצנות דבש ריקות טובות לחמוצים תוצרת בית או לריבה, חולצות ישנות שמיועדות לפח יכולות לשמש כסמרטוט לא רע. להכל, אבל להכל יש שימוש, שום דבר לא נזרק. במיוחד אוכל. לא משנה מה, אוכל לזרוק אסור. זה מלווה אותנו מהילדות כמו אגדה אורבנית, הפחד הזה שאולי באמת מחר לא יהיה, וצריך לאגור הכל היום, כך שללא ידיעתנו ובצורה לגמרי לא רצויה ה-"לאגור" נהפך לדרך חיים.

כאשר סבתי, החזירה את נשמתה לבורא, מצאנו בין חפציה מאות, אם לא אלפים של שקיות ניילון פשוטות מהסופר, מקופלות, כמעט מגוהצות. מחכות ערוכות לשעת השין, כשייגמרו שקיות הניילון בעולם סבתא שלי תכננה להקים אימפריה, וסביר להניח שהיה הולך לה לא רע.

השתכנעתי והסכמתי לוותר על מחצית מהחמאה שלקחתי, בכל זאת, אי אפשר לדעת מה המחר יביא.

בערך דקה אחרי שהנחתי את החמאה המיותרת (לא שאני מאמין שיש דבר כזה) בחזרה במקרר החלבי, הגיחה מאחוריי פנסיונרית שבראותה את החמאה המיוחלת, לא התאפקה ולקחה כשש אריזות שלה (בקירוב, לא היה נעים לי לעמוד ולספור).

מרוצה מעצמי חזרתי לאשתי וסיפרתי לה על הפנסיונרית שספק התבלבלה בין מילקי לחמאה. מה הפלא, התלוננתי בקול רם, שאחר-כך אומרים שיש מחסור בחמאה?

-

סמליות בחרקוב

פעמיים בחיים שלי הייתי בחרקוב.

הפעם הראשונה הייתה בשנת 1989 עת נסעתי ברכבת לילה עם אבא שלי לבקר את סבא וסבתא.

10 שעות נסיעה הפרידו אז בין מוסקבה לחרקוב, וזכרתי את הנסיעה ברכבת כחוויה- לחלוק את התא עם אנשים זרים שזימנו לך החיים, שלעולם לא תפגוש שוב. סבא היה מנהל מפעל בעל שם בחרקוב וסבתא עקרת בית. ארוחת הבוקר הייתה לא הגיונית אפילו לילד בן 5- דג מלוח עם תפוח אדמה מתובל בשמיר ושום. הרבה שום. רצה הגורל ואת אחת הארוחות הגיש לי סבא- כוס חלב עם משמשים. זאת הייתה הארוחה האחרונה שאכלתי בחרקוב, שכן את שאר הביקור העברתי בין קירותיו הקטנים של בית השימוש, לא נענה להפצרותיו החוזרות ונשנות של סבא "לצאת כבר".

הפעם השנייה שהייתי בחרקוב הייתה לפני שבועות מספר, בסימבוליות משהו הגעתי לחרקוב ברכבת לילה, בדיוק כמו לפני 21 שנה, ביום הולדתו של סבא שלי זכרונו לברכה. תמים הייתי לחשוב שהסמליות נגמרה רק בזה.

כלל ידוע, כתוב בדם, שלא סופר לי הוא שבאוקראינה לא משנה מה- לא אוכלים סושי. (כולם בדיעבד דאגו להזכיר לי שזה ממש ברור, ואיך לא הבנתי).

אני אכלתי סושי שעות בודדות לפני היציאה הלילית לחרקוב וכך יצא, עת הגענו לפאתי חרקוב שגם הפעם מלבד קירותיו של בית השימוש לא ראיתי את העיר שעיצבה את אבא שלי.

שעה שיצאנו בטיסה משדה התעופה על שם החבר לנין הבנתי, שלמרות מרחק השנים, נשארתי כנראה פרסונה נון גרטה בחרקוב, על לא עוול בכפי.
ירדתי 3 ק"ג בביקור הבזק בחרקוב וידעתי, שאם הייתי אוליגרך, כל הביקור הזה פשוט היה נראה אחרת.

-