טאקט

היום בו גיליתי שאני סובל מחוסר טאקט (או שמא?) היה יום מכונן בחיים שלי.
ההתקף הראשון של חוסר הטאקט שלי נרשם בכיתה ט'. המורה עדנה נכנסה לכיתה ואמרה בסבר פנים חמורות שהמורה לאנגלית יהודית, לא תגיע לשיעור כי היא חולה. אני לא יודע מה הניע אותי באותו הרגע לקום על הרגליים ולהכריז בפני כולם שהמורה יהודית לא חולה, היא חולירע. מלבד צחקוקים עמומים של חבריי לספסל הלימודים, ההערה-לא-במקום שלי זיכתה אותי בשיחה עם המנהלת שטוב לא יצא ממנה.
הפעם הבאה ששברתי את שיאי חוסר הטאקט שלי עצמי נרשם בפסטיבל הסרטים בירושלים. בשלומיאליות ששמורה רק לי הצלחתי לקרוא לאהוד אולמרט (ראש עיריית ירושלים באותם ימים) בשם אחיו יוסי, ולעודד קטש קראתי דורון (או ההפך, עד היום אני לא ממש מבדיל). חבריי זוכרים לי עד היום איך עניתי בצעקות למנהלת התיכון לשאלה איפה המפתחות בתשובה "הבאתי לך ביד". מבטים תמוהים הופנו אליי אז ואני מניח שבצדק מסוים.
טאקט, אז הבנתי, לא היה מנת חלקי.
עם השנים למדתי לחיות לצד חוסר הטאקט שלי ולנתב את המגרעות למחוזות אחרים.
התגייסתי, השתחררתי, התחתנתי עשיתי תואר, חוסר הטאקט התבגר איתי (יש שיגידו השתבח).
לפני כמה חודשים הוא שב והתפרץ במהלך ארוחת ערב אצל המשפחה של אשתי. סבתא של אשתי, סיפרה למוזמנים בקשב רב על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה ועל הפעם ההיא שהגרמנים הגיעו לכפר שלהם בבאלרוס, וסבתא של אשתי, הזאטוטה שהיא הייתה אז, הציעה לאימה ולאחיה שעדיף שיוציאו את כולם להורג ביחד, שלא ישאר מהם איש. הקשבתי ופלטתי לאוזני כולם שכבר בגיל 5 היא הייתה פולנייה אוטנטית.
אשתי צחקה, אבא שלה פחות. אני יכול להבין.
הפעם האחרונה בה נרשם חוסר טאקט מצידי היה אך לפני שבוע בחתונה של זוג אחרים (האלה מהפוסט הקודם), שעה שבאתי להתיישב לשולחן, שלא איך לומר באלגנטיות, גרמתי להרעדה 3.2 בסולם ריכטר של כל השולחן, מה שגרם לאפקט הדומינו- הנר העליון של הפמוט (המיותר) שעמד באמצע השולחן, נפל לתוך כוס השתייה של אחת האורחות שישבה ממולי. הכוס התנפצה ביחד עם הנוזל שבתוכו הישר על שמלתה הבהירה של האורחת, שהגיבה חיש מהר בבכי.
אשתי לחשה לי באותו הרגע- "רק אל תצחק".
צחקתי. אבל ממש צחקתי, בקול, מה שלא תרם לבכי של האורחת שישבה ממולי שבינתיים קמה ופינתה את עצמה לפינת ההחתלה.
במהלך הערב היא רקדה לצידי עם כתם בשמלה שקצת הזכיר את יבשת אפריקה. התפתיתי לגשת אליה ולומר שהכתם לא מורגש.
לא העזתי. ידעתי (אמרו לי), שגם לחוסר טאקט צריך להיות גבול.


-

ליל הכלולות

כל הנעורים וההתבגרות שלי עברו בצל הידיעה, שקיבלה חיזוק משמעותי מכל סדרות הטלוויזיה והקומדיות הרומנטיות בהם צפיתי, שהחיים מתנקזים לרגע משמעותי אחד, שאחריו יש ריק אחד גדול, חור שחור. אותו הרגע הוא לא אחר מאשר ליל הכלולות, ליל כל הלילות, הלילה בו כל החלומות קורמים עור וגידים ומתממשים.

עלי להודות, כי מהרגע שהודענו, חברתי דאז, אשתי דהיום ואני לחוג מכרינו על החלטתנו למסד את הקשר בינינו, יותר מששימחו אותי סידורי הפרחים או בחירת צבע המפיות לשולחנות ואפילו ספירת המעטפות, פשוט ציפיתי לליל הכלולות שלי שיהיה בוודאי כמו בסרטים- מוסיקת רקע נוגה (פיל קולינס something in the air tonight), עלי כותרת מפוזרים על המיטה, השמלה והתסרוקת יורדים בצ'יק, אנחנו רעננים ובכלל לא נראים כאילו לא ישנו יומיים והרגליים לא מנופחות מאינספור שירי חתונה בשתי שפות.

חברים שכבר הלכו במורד השביל בו עמדתי לצעוד, הזהירו אותי וניסו בכל כוחם לערער את תחושת הציפייה. הם ריסקו אותה במשפט "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

"יקרה גם יקרה", הבטחתי לכל קטני האמונה ולעצמי, אפילו הזהרתי את אשתי לעתיד- זה יקרה. היא חייכה אליי, ואני פירשתי את זה כהסכמה, בלי לדעת, שגם היא ידעה- שלא, זה לא יקרה, זה פשוט לא.

אחרי הקידושין, החופה, שבירת הכוס ומלא נשיקות לדודות שבחיים לא ראיתי (חלקן אני בטוח לפי צפייה בסרט החתונה היו מסתננות), הריקודים והתמונות הגענו בשעה טובה לסוויטה במלון.

חייכתי לאשתי הטרייה, שחייכה אליי בחזרה ואמרה "רק נוציא את הסיכות מהתסרוקת ואז מאמי".

השעה הייתה שלוש ורבע בבוקר ולתומי חשבתי שאני מוציא כמה סיכות מהראש ואז, אז זה יקרה- המוסיקה תתנגן, האורות יתעמעמו, ולמחרת אני אגיד לכולם שלא, ג'נטלמן אמיתי לעולם לא מגלה. אפילו תכננתי איך אני אחייך את החיוך הזה, שבין גברים מזמן הפך לסמל.

כשסיימנו להוציא את 100 הסיכות, שרק שעות קודם הצליחו להחזיק בצורה מושלמת כל-כך את התסרוקת של כלתי, היא הייתה מעולפת על הספה, השעה הייתה חמש בבוקר ואפילו אני הבנתי, שלא זה לא יקרה.

במקלחת אשתי גילתה סיכה חצופה נוספת שהעזה ונשארה, נקראתי שוב לדגל וכמעשה הקופים מיששתי לה את הראש עד שהגעתי לסיכה המיוחלת, זה היה הכי קרוב ל...

השבוע אנחנו הולכים לחתונה של זוג חברים וכבר ברור לי איך אני לוקח הצידה את החתן ואומר לו, "אחי, זה לא יקרה, זה פשוט לא".

שפעת

בערך סביב אותו זמן כל שנה, קצת אחרי הגשם הראשון, שעה שהלילות נעשים יותר קרים, מגיעה לבקר אותנו השפעת העונתית. מה שמתחיל בכאב ראש קטן, עובר לגודש באף, כאבי שרירים, צמרמורות קור, הופך אט-אט לקצת חום והזיות נלוות.
זה הזמן לווידוי שאינו סוד וודאי לנשים באשר הן- אנחנו הגברים, פשוט לא יודעים להיות חולים.
זה לא מופיע בלקסיקון שלנו ולא בשיחון היומיומי. אנחנו, מלאי השליטה והביטחון העצמי המופרז, הטווסים עם החזה הנפוח, שמפזרים בלי די ש"הכל בשליטה", פשוט קורסים שעה שהשפעת דופקת לנו על הגוף.
שבוע שעבר, השפעת העונתית הגיעה אליי. כל הסימפטומים הידועים לרפואה המודרנית, הופיעו אצלי באחת ובמפתיע.
אשתי (אשת חיל לכל הדעות) מיהרה לצנן את ההתלהבות, והחזירה בחזרה לארון את כל הרחמים העצמיים שהוצאתי רק דקות קודם. היא עוד העזה לקרוא לשפעת העונתית שלי בשם המאוד מזלזל- "חלושס" (השם יודע מאיפה היא מביאה כינויים חמודים לחרא של הרגשה). הפצרתי בה שזה לא "חלושס" ושאני חולה ואני דורש את הזכויות הנלוות- פינוקים, כוסות תה עם לימון, חיזוקים חיוביים. במקום להתמודד עם המצב כפי שהוא, אשתי החליטה שהתרופה הכי טובה היא שינה ושילחה אותי לישון. מעטות הפעמים שאני מתווכח עם אשתי, לרוב הצדק עומד לימינה, איתן כסלע. שמעתי בקולה, לא בלי שרטנתי תחילה על גורלי המר והאכזר.
בוקר למחרת, למרות שהרגשתי יותר טוב (כדרכי בקודש הייתי מאוד מסויג ולא רציתי לפתוח פה), טלפנתי לאימא שלי וסיפרתי לה שאני חולה ושהכל כואב לי.
אימא שלי (אישה נפלאה בלי קמצוץ של ציניות) מכירה אותי לא מהיום ועל כן לא הציעה לבוא, אבל אמרה לי לקחת 2 אקמול ולהתקשר אליה בצהריים. הוצאתי את כל הקפריזה, ואימא דרך האפרכסת טפחה לי הגב, אמרה שזה בסדר. אני יכול להישבע שזה החיש את קיצה של השפעת.

מעודד מהשיפור הדרמטי במצבי, הוכיתי ע"י האמת העירומה וזה מאוד פשוט- שאנחנו הגברים האימתניים חולים ומאבדים שליטה, אנחנו רוצים לחזור לילדות, להיות שוב הילדים הקטנים והמוגנים, שנרפאים מהבטחות של אימא, שידעה ויודעת בכל גיל, איך לגרום לנו להרגיש שוב כגיבורים, בלתי מנוצחים.




-