מורה טוב

ישנה אמרה מפורסמת שאומרת שמורה טוב הוא מורה לחיים.

כזאת הייתה בשבילי המורה שלי לספרות בכיתה ח', רחל פלג.

בעיניי ילד מתבגר, רחל פלג תמיד נראתה כמו פלמינגו אנושי. למורתי היו רגליים ארוכות שנגמרו בערך איפה שהתחיל הלוח, וצמת קטיושקה ארוכה, שזורה ומתוחה שהסתיימה בערך איפה שהתחילו לה הרגליים. התיאור הפיזי אמנם שולי לסיפור ועם זאת חייב להיכתב.

יום לימודים אחד, אזרתי מספיק אומץ והראיתי לרחל סיפור קצר פרי עטי (אני מתבייש בו עד היום). היא לקחה אותו בחפזה מידי והבטיחה לקרוא אותו בבית. לא אשקר, שקשקתי.

ביום למחרת מיד עם תום השיעור, רחל פלג קראה לי וביקשה שאשאר. היא הוציאה את הסיפור הקצר שהגשתי לה רק יום קודם, מקופל מהתיק, ואמרה שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור והכל בהדרכתה ובאדיבותה.

רחל פלג האמינה בי. לא שאלתי איזה ספר אני הולך לכתוב ומי הולך להיות הגיבור שלו. באופוריה בה הייתי נתון, לא עניין אותי דבר.

הודעתי לסבתא שלי (ז"ל) בבית, שיש לי חדשות מרעישות ואני מחכה להורים שיגיעו, כדי להושיב אותם על הספה ולבשר להם רשמית שהבן שלהם הולך להיות סופר, ובינתיים אף מילה לסבתא.

אולי זה הזמן להודות, שמעולם לא הצטיינתי בלהחזיק סודות יותר מדיי זמן וכעבור רבע שעה של תחינות מצד סבתא שלי התרציתי. הושבתי אותה, ביחד עם כוס התה הבלתי נגמרת שלה, במטבח ובישרתי לה בחגיגיות שאני הולך לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור.

סבתא שלי לקחה כמה שלוקים מהתה, הסתכלה עליי מבעד למשקפיים שהחליקו לה על האף ואמרה בקול שלא משתמע לשתי פנים, שאני פנטזיונר ושזה לא הולך לקרות. לא עכשיו ולא אף פעם.

"לא"- חזק וחד משמעי. סבתא שלי לא האמינה בי.

החלום הקצר ושברו.

הדברים המפורשים של סבתא שלי, לא השאירו ולו מרווח קטן של ספק. גנזתי את החלום במגירה ואפילו לא סיפרתי להורים על התכנון להוציא ספר בהדרכתה של רחל פלג, המורה שלי לספרות.

התביישתי לגשת לרחל פלג עד סוף שנת הלימודים, ותמיד חמקתי ראשון מהכיתה בתום השיעור. חיכיתי שהיא תשכח. הכל על מנת לא לצער אותה.

בכיתה ט' כמעט ולא היו לנו שיעורים משותפים, והשטח היה פנוי, היא שכחה.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר (א"ק), שפגש את רחל פלג בסניף הדואר ושהיא לא השתנתה. צמתה עדיין מתוחה, רגליה ארוכות, והיא עדיין מחזיקה בחלום שלי להוציא ספר לאור.

פרופורציה

בזמן הטירונות הצבאית שלי, אי שם ב-2002, התקשיתי לקבל את חוקי המשחק החדשים, שהציבו מפקדי הכיתה הצעירים ברובאי 02 במחנה שמונים ונהנים.

סבלתי מכל רגע וחיכיתי לדקות הבודדות, שאפשרו לי בהם לתקשר עם העולם החיצון.
כל יום דיברתי עם חבר אחר.
באחת מאותן השיחות אמר לי חבר, שהיום כבר לא חבר (א"ת), משפט שהמשיך ללוות אותי עוד שנים ארוכות אחרי שהקייטנה הצבאית הסתיימה- "תראה את התקופה הזאת של החודש בטירונות בפרופורציה של חיים שלמים".
מה הוא חודש בחיים ממוצעים של שמונים שנה, זה נבלע, לא מורגש כמעט. "תחליק אותו".

עליי להודות שכבר שכחתי את ימי הטירונות ואת חבריי לאוהל, מלבד אחד שאני שומר איתו על קשר ידידות ברשת החברתית (היי ארנון), אבל המשפט הזה התמציתי, ממשיך ללוות אותי לכל מקום.
לעתים, אחרי שאני עושה את הטעות הפתאלית ושותה כוס קפה רבע לפני חצות, חסר מנוחה ומתוסכל מניסיונות הסרק להירדם אני פונה אל המרפסת ומסתכל על כל המסביב.
הבתים המסודרים בקו ישר, הריאה הירוקה באמצע, הכבישים, והאורות המרצדים מרחוק.
הכל נראה כל-כך מוקטן, פרופורציונאלי ונאמן לאמת- אוטוסטרדה ריקה במקום זאת המלאה בדאגות קטנות שיצאו מכלל שליטה.
אני משתאה דקות ארוכות, מכניס מחשבות לתבניות שתואמות את הגודל האמתי של הדברים.
בעיקר, אני מסתכל על אינספור האורות הדולקים בחשכה המאוחרת (או המוקדמת) ותוהה למה, למה אנשים לא ישנים.

איזה מזל

לנערה הראשונה שהרשיתי לעצמי לשים לה יד על הטוסיק קראו מירי.
זה היה במהלך ריקוד סלואו במסיבה מאולתרת, במקלט ציבורי של בניין משותף לצלילי זמרת השנה טוני ברקסטון.
הייתי בכיתה ח' והיו לי אמביציות.
מירי הזיזה לי את היד בעדינות, ואני הבנתי את הרמז.
הפעם הבאה שניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק הייתה בשלהי כיתה ט', במהלך מסיבה דומה.

לקח לה כמה דקות טובות להזיז את היד בחזרה למעלה הגב, ואני הבנתי שהתמדה זה שם המשחק.
מירי ואני היינו החברים הכי טובים בכיתה ח'-ט', היינו מדברים שעות בטלפון, נפגשים אצלה ואצלי, מרכלים על הכל ומתחמנים את כולם, או לפחות זה מה שחשבנו שאנחנו עושים.
בכיתה ח' בכלל אהבתי ילדה אחרת, ומירי אהבה ילד אחר ושנינו נחלנו אכזבה.
בין רגעי הדכדוך נדרנו נדר שאם נשאר רווקים עד גיל 40 נתחתן איש עם רעהו.

בכיתה יוד נפרדו דרכנו ושוב לא ניסיתי לשים למירי יד על הטוסיק, למרות שאני חושב שבכיתה יוד היה הולך לי הרבה יותר טוב.
לפני כמה שבועות במהלך שיטוט אקראי במשביר לצרכן באחד הקניונים ראיתי את מירי.
נזכרתי בנדר ההוא וכל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה, מזל שאני כבר נשוי.