שנה חדשה, הרגלים ישנים

לקראת השנה החדשה, חיפשתי בכל מאודי את הרשימה שעשיתי בדיוק לפני שנה ובה כל הדברים שרציתי לשנות בי וביחס לסביבה שלי, בשנה שבינתיים חלפה. הרציונאל סובר שהרשימה אבדה במעבר הדירה, אבל האמת, שהיא קצת יותר חזקה, אומרת שבכלל לא רציתי למצוא את הרשימה, שמא אתאכזב.

לשנות החדשות יש נטייה להיכנס בקול תרועה חזקה, מה שגורם לכלל להגיב בהצהרות בומבסטיות שאין ולא היה להם כל אחיזה במציאות. "אני ארזה", "אתחיל להתאמן", "אפתח תחביב חדש". למרות שאני מתעמל, סובל מעודף תחביבים ובמסעות האחרונים שלי לארץ זבת חלב בלי דבש (אוקראינה) רזיתי ולא בקצת, הרי שעם כניסתה של תשע"ב ואיתה לעשרת ימי התשובה עד יום כיפור חשוב לי לא לתת לימים האלה לעבור "פשוט סתם".

סתם, כמו כל הדברים שאנחנו אומרים שנעשה אבל מעולם לא עושים, משאירים אותם על נייר שהולך לאיבוד עם הזמן, ואנחנו, כלומר אני, אומר נו טוב, לא נורא, נעשה רשימה חדשה. כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

במצעד החטאים שלי בשנה החולפת אפשר למצוא חוסר סבלנות משווע, הלבנת פניי חבריי (אני שונא את העובדה שאני כזה רכלן, אבל פעמים אני באמת מרגיש שזה חזק ממני), שקרים לבנים (לא רק לבנים יש להם עוד צבעים), עצלנות מסוימת כלפי דברים שלא חשובים לי אבל חשובים לאנשים שאני אוהב, נשיאת הבטחות שווא ("באמת שחייבים להיפגש השבוע"). אני מניח שיש עוד חטאים קטנים שלא עולים בראשי כרגע, אבל קטנים. באמת שרוב הזמן אני מנסה להיות בסדר עם כולם, למרות שיש ציניקנים שיגידו שהדרך להפוך לכישלון חרוץ היא לנסות לרצות את כולם, וזה נכון, אבל כשסדר העדיפות מלא במשפחה וחברים קרובים, כבר פה קשה לקרוא לכל זה "כישלון".

רוב הדברים שאני מבקש לשנות בשנה הקרובה הם הדברים לעיל שלרוב אני מודע להם (מודעות עצמית היא כשלעצמה תכונה חשובה!), אבל אני מניח שיש גם דברים נוספים שפעמים נופלים בין הכיסאות,  דברים שלא יוצא לנו לעצור ולחשוב עליהם ביום יום הלחוץ, כמו "כבד את אביך ואת אימך", כמו דברים פוגעניים שאנחנו אומרים ברגעי אומץ שלנו שהם בדרך רגעי חולשה של הצד האחר.

שלא בתמימותי בה אני נוהג לרוב, אני יודע שעולם כמנהגו נוהג ואת זה כשלעצמו כבר קשה לשנות. אבל, במרווח הקצר הזה של העשרה ימים בין כניסתה של השנה החדשה ליום כיפור, לא הייתי רוצה לרשום רשימה נוספת ובלתי נגמרת של דברים, הלקוחים מתוך ספרי מדע בדיוני, שאני מתכוון לעשות בשנה החדשה. אני לא ארמה אלא את עצמי. הרשימה שלי לקראת השנה החדשה תעסוק בהרגלים ישנים, שקשה אמנם להפטר מהם, אבל השנה החדשה היא הזדמנות מצוינת בדיוק בשביל כך. חשבון הנפש לרוב הוא סודי שלנו, ועם לא נהיה כנים עם עצמנו בתחילתה של השנה, הרי אין זה פלא שלקראת סופה נעמוד בפני אותה שוקת שבורה, ואותה רשימה ריקה מכוונות. 

הורות!

מהיום שבישרה לי אשתי בחגיגיות על הרחבת המשפחה, התחלתי אט-אט להסתגל לרעיון של הורות על כל נגזרותיה. התחברתי להיריון ולמדתי להכיר מקומות ואיברים חדשים בגוף ואת התפקיד שהם ממלאים בחיי העובר. בעיקר הפתיעו אותי סוגי השמנים הקיימים לגוף ולהפתעתי יש יותר משמן מכונות ושמן לטיגון (חמניות זית או קנולה). נדמה, שלכל מקום שאני הולך בחודשים האחרונים אני רואה יותר ויותר נשים בהיריון, ואני יכול בוודאות כמעט גמורה רק מלהתבונן עליהן למשך מספר שניות, להצביע על מה מפריע להן- בצקות ברגליים, בחילות, הקאות, כאבי גב, מצבי רוח, שלפוחית לוחצת. אני רואה גם את הבעלים שלצידן, אני יודע בוודאות גם מפריע להם.

אחרי שנכחנו בכנס הריון, וראינו מה טוב (בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה נשים בהיריון נדחסות באודיטוריום אחד ובהפסקה מחסלות בשניות כמו טרמיטים את הבורקסים והרוגלכים) החלטנו, אשתי ואני על מנת להיות הכי מוכנים שאפשר ליום המיוחל, להירשם לקורס הכנה ללידה. מלבד האינפורמציה הרבה שאני נחשף עליה, והחרדות שהיא יוצרת אצלי בדמות אולקוס, נחשפתי גם ל"מטבחון הנשים בהיריון" שנוצר בקורס כבר במפגש השני. כמות הפרטים האינטימיים שהנשים הללו בחרו לשתף אחת את השנייה גרמה לי להשתאות הירואית כמו גם לחוסר נעימות משווע. תקראו לי שמרן, קנאי לפרטיות, אבל אני חושב שנושאים כמו גזים, צרבות, הקאות (בשלל של צבעים, אל תטעו) צריכים להישאר בתוך חדר המיטות ולא מחוצה לו. דווקא האישה בהיריון שהודיעה קבל עם ועדה, שהיא-היא לא מפסיקה להקיא כבר שבעה חודשים, דווקא היא הכי לא נראית כך, אני חייב להודות שהרמתי גבה. כל אותה העת הבעלים עמדו במעגל משלהם ונהנו מהבורקסים שטרם נאכלו ע"י הנשים. הם לא דיברו על חוויות היריון, הם בעיקר החזיקו את התיקים של הנשים שלהם וניסו לצאת הכי גברים שאפשר, כשהמציאות חזקה יותר מהכל- אין גבר שיכול על אישה בהיריון, ובצדק.

כמו שלימדה אותי אשתי (כמו גם הפרק המנומק ברמזור), שזה לא "אנחנו" בהיריון, אלא הנשים, וזה לא הצרבות והפיפי התכוף "שלנו" אלא של הנשים. גבר חייב לכבד את זה.                                                        


יותר מהחרדות ורגעי הקאלט במטבחון של הנשים בהיריון, הקורס הכנה ללידה זירז אצלי את ההכרה הבלתי נמנעת שאני הולך להפוך להורה, וזה כבר הכי "אנחנו" שאפשר. אני עוד לא יודע בדיוק מה זה אומר, מה זה ידרוש ממני, באיזה אופן ואיך אני אמלא את התפקיד הכי חשוב שיכול להיות בחיים האלו. אני כן יודע, שמלבד הנקות, כמו בבר-אור צבאי, אני אתן את כולי ואשתדל להיות ההורה הכי טוב, לגאוות X (השם המלא שמור במערכת).

"אז איך זה מרגיש?" שאל אותי השבוע חבר לעבודה, "מרגש, מפחיד, לא יאומן", תמצתי לו את הדברים, כשאני יודע שתכלס, אין מילים שבאמת יכולות לתאר את ההרגשה.


מוקדש בהערצה לאשתי.

זאטוטיזם

טראומת הילדות הראשונה שלי קשורה למרבה ההפתעה לבועות סבון.

האמת כמעט שכחתי מזה, אבל הזיכרון האנושי תופס אותך פעמים לא מוכן ומצ'פר אותך בנסיעה מהירה במנהרת הזמן.

כשהייתי בן שלוש לערך קיבלתי מתנה שנראתה כמו פלא עולם חדש- מקל קטן מעוגל בקיצו שנח בתוך נוזל, וכשנושפים לתוכו יוצאות בועות- קטנות, גדולות, בכל מיני צבעים. תוחלת החיים שלהם, הבנתי כבר אז לא הייתה מהארוכות.

בתור ילד שהוגדר מיומו הראשון כ"שלימזל", הייתי מפיל דברים כדבר שבשגרה והייתה זאת רק שאלה של זמן, לפני שמתקן הפלא שמוציא בועות ייפול לי מבין הידיים והנוזל הקסום יישפך לכל עבר. הכרזתי על עצמי כעצמאי וסירבתי לשתף מישהו בסוד הנורא מכל- שפכתי את נוזל הפלא.

ניגשתי לכיור, מילאתי את המתקן במים ואחוז התרגשות הכנסתי בחזרה את המקל המעוגל לנוזל, הוצאתי ונשפתי חזק- שום דבר לא קרה.

ניסיתי עוד פעם-פעמיים וכלום.

הפחד שהרסתי משהו קסום ולא מובן שיתק אותי, החבאתי את המתקן איפשהו בדירה וסירבתי בצורה עיקשת עד גיל 20 להוציא בועות סבון. אחרי הכל כמה בן אדם יכול להיכוות?

לפני אי אילו ימים בעודי יושב בדירה של חבר, גיליתי את מתקן הבועות שאחראי לטראומה הגדולה של ילדותי נח לו על איזה מדף. הורדתי אותו ונשפתי ככלות כוחי בי, נשפתי שעה שלמה. אנשים מהצד הסתכלו עליי כאל ילד שגילה פלא חדש, וזה לא היה רחוק מזה.

הילדים הגדולים היו עסוקים בצעצוע האייפד והקטנים בבועות סבון. אחרי שסיימתי להוציא את כל הבועות האפשריות והנוזל התרוקן, הצעתי לקנות מתקן חדש, "למה לקנות חדש?", מישהו שאל מהיציעים האחוריים של הספה, פשוט שים מים עם נוזל לניקוי כלים- זה כל הקסם!

-

לפני כמה שבועות, התבקשתי להסיע את אחייני בן השנה ושמונה מבית סבא-סבתא בחזרה להורים. ההוראות הקפדניות קבעו, שבכל מקרה אסור שהילד יירדם בנסיעה, מה שהצריך ממני להמציא מילים ללחנים לא מוכרים ולהתפלל שהעולל הקטן יקנה את זה, והוא אכן קנה, עד ששתיקה מביכה עטפה את האוטו. הרדיו שתק, האחיין שלי לא ביקש מים ולא תפוח והוא אפילו הוציא את הרגל מהפה. הסתכלתי עליו במראה האחורית, הוא בחן אותי גם. ראיתי שנותר לראות מי ימצמץ ראשון- ידעתי שזה יהיה אני. פניתי אליו ואמרתי שהוא חמוד, ומתוק ומקסים, הוא הנהן ברצון כמסכים עם כל מה שאמרתי. לבסוף שאלתי את העולל, תגיד אתה אוהב את דוד שלך?

האחיין שלי בחן אותי במבט רציני ולבסוף פרץ בצחוק ואמר "בננה", הוא היה מרוצה שאין דברים כאלה. חייכתי אליו ואל עצמי חיוך נבוך. מה אני מפגר לשאול ילד בן שנה ושמונה על אהבה?

טוב שלא ביקשתי ממנו את סודות האטום, מבחינתו דין אטום כדין אהבה.

ניסיתי להיזכר מתי ואת מי אהבתי בפעם הראשונה. חזרתי לגן, לבית הספר, למגרש המשחקים ליד הבית ולא הצלחתי להיזכר. הייתי תלוי הרבה, אבל אני לא זוכר מתי ואת מי אהבתי בפעם הראשונה.

אני לא!

אחרי שנתיים בדירת מטר על מטר אבל עם נוף משגע, החלטנו אשתי ואני, שהגיע הזמן לחפש דירה יותר מרווחת. כזאת, שהמטבח אינו נמצא במבואה לבית, והסלון יכול לקלוט מעל לשני אורחים (הגם שאנחנו לא מזמינים הרבה, נדמה שזה לא ממש משפיע על כמות האנשים שמתארחים אצלנו).

מצאנו דירה וקבענו בשעה טובה יום מעבר.

עוד לפני זה, הסכמנו להביא בן אדם שינקה את הדירה ויכין אותה להגיענו.

מצאנו את לא. סיני אוריינטלי, עם כל המסמכים והאישורים ועוד עם המלצות מקיר לקיר.

קבעתי לאסוף את לא ביום שבת, מוקדם בבוקר, במקום שהוא הצליח לבטא ואני הצלחתי להבין. בהגיעי למקום המפגש מצאתי סיני מחכה.

-"אתה לא?" שאלתי.

-"לא", הוא ענה.

-"אה, אז אתה לא, יופי! אתה רוצה לבוא איתי או לנסוע אחריי עם האופניים?"

דממה. הסיני מסתכל עליי מוזר ואומר מילה שמאוד דומה ל"צביעה".

- "אתה לא?" אני חוזר ואומר.

-"לא".

אני מבין שבמקום לא, הרווחתי בעיה רצינית, שאין לי מושג איך מתחילים בכלל להתמודד איתה. מולי עומד סיני, מהדגם שהזמנתי, אבל אני לא מבין אם הוא לא או לא.

אחרי שגירדתי את הראש, החלטתי להתקשר ללא, ואחרי שראיתי שהנייד של הסיני שממולי לא מצלצל, אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת, שהוא לא לא.

- "אתה לא לא", התעצבנתי עליו!

- "אני הו!" הוא קבע נחרץ.

לבסוף, מצאתי את לא מחכה לי במקום המפגש שקבענו.

סיני נמוך, דומה מאוד לגרסה הסינית של ההוביט.

הובלתי אותו לדירה הריקה, אמרתי לו הרבה פעמים "פה, פה, פה ונקי". נזהרתי לא להגיד ללא לעשות משהו שאסור לעשות, שכן לא הוא מפרש ככן. מה שנקרא- נכתב בדם.

עזבתי את לא לנפשו, עם הוראות באורך של מגילת רות ונסעתי לארוז.

בחלוף כשעה חזרתי, רק כדי לראות שלא הרבה התקדם. לא ניקה ביסודיות איטית ומעיקה. ביקשתי ממנו שימהר, שכן הזמן קצר, המלאכה מרובה והכיס צר מעולמה של נמלה.

לא התעצבן ואמר שהוא לא חברת ניקיון. "נכון", אמרתי. "אתה לא חברת ניקיון", אז תמהר בבקשה.

שאלתי אותו אם הוא צריך משהו, הוא אמר שאוכל. נסעתי לסבתא של אשתי והבאתי לו את המיטב של המטבח הרוסי- בלינצ'קי עם ריבה.

בחלוף שעה נוספת חזרתי לדירה, ושוב המצב לא היה משהו.

הבנתי שאין מנוס וצריך להביא את אימא שלי שתשב עליו. תרתי משמע.

אימא שלי הגיעה חיש מהר, עם הסינר עליה, והתחילה להפעיל את לא כמו שבחיים לא הפעילו אותו. הוא רץ, פרפר, סיבן שפשף וקרצף.

ברגע של ייאוש, כשכבר רוב הדברים הועברו לדירה, לא שאל את אימא שלי אם היא רוסייה. קצת מופתעת היא אמרה שכן. "אה", אמר בחיוך. "אתם הרוסים אוהבים נקי-נקי".

שמעתי את השיחה, המום במקצת.

לא כל יום סיני, הוביט ככל שיהיה, מעיז להשמיע גם הוא ביקורת נגד רוסים.

באיזה זכות תהיתי לתומי. קיבוץ גלויות טוב ויפה, אבל חייבים למתוח גבול, ניחא התימנים יורדים עלינו, אבל סינים?!

אימא שלי לא איבדה את העשתונות והמשיכה להפעיל את לא, כמו שהיא רק היא יודעת.

היה לי קצת חבל על לא, אבל ככל שנקפו השעות, כך חלחלה בי ההבנה הבלתי נמנעת, שהוא הרוויח בזכות וביושר את הזכות להעביר ביקורת על רוסים, הם באמת מציבים סטנדרטים מוגזמים.

מוקדש לגדי, אורי, פרקש, שבאו לעזור.

יום הולדת 28

הפוסט מוקדש לחברה טובה, רינת דונטי.

כשהייתי בן 18, יותר מהכל חיפשתי אהבה, או לפחות זה מה שחשבתי שחיפשתי.

הייתי רועש, נמהר וצעקן, חיפשתי כל במה פנויה לעלות עליה, עצבנתי יותר אנשים משאני יכול לזכור. גרוע מזה, נלחמתי בסוג של משבר גיל המעבר, או לפחות זה מה שחשבתי שזה, ואפילו הנצחתי את זה בקעקוע "פיטר-פן" על הכתף. בהסתכלות מעמיקה לאחור, אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת ששום דבר לא היה כמו שחשבתי שהוא, אבל היה כיף, היה פשוט אדיר. אני לא מתחרט על כלום.

חיפשתי אהבה בלתי אפשרית בחודשי הקיץ של החופש הגדול. חיפשתי בגן הציבורי (גן יחזקאל הידוע לשמצה) על שחטה של נרגילה בטעם תפוח עם חברים מהכיתה ועם חברים שמעולם לא פגשתי לפני כן. חיפשתי אהבה בקומזיץ לילי ביום שישי, במדורה שלנו ובמדורה שדלקה לידנו, וגם בימי שלישי, שהיו ערבי הקריוקי בעמק והיה את השיר שזוהה איתי ("בואי נגיד שאני שלך"). שהסתיימו ערבי הקריוקי שרנו כל הדרך הביתה, וכשהגענו לא עייפים לסף דלת הבית שרנו כל הדרך לשדה התעופה, לטרמינל הישן, שם פגשנו אנשים שלא ציפו לפגוש אותנו.

חיפשתי אהבה עם בקבוק של בירה גולדסטאר ביד, על שפת הים ובמסיבות אל תוך הלילה ב"מוסד" בתל-אביב, (הייתה שם ספה שעד היום אני לא זוכר אם ניסיתי אותה כמו שהתכוונתי, או שמא). כתבתי אינספור סיפורים קצרים שקיוויתי שימשכו תשומת לב, האמנתי (ואולי עודני, עובדה שאני כותב, לא?) שמילה כתובה יכולה לשנות סדרי עולם.

שמעתי מאיר אריאל ואומנים שרים מאיר אריאל, דיברתי עם אנשים זרים על משמעות החיים, והחיים- דרכם לאן? חרשתי את תל-אביב ובניתי תוכניות בגודל של מגדלי עזריאלי. לא חשבנו על ההשלכות של מה שאנחנו עושים, ואני חייב להגיד שדי נהנינו מזה.

הגיוס עמד בפתח ונכנסנו לכוננות ספיגה. עוד לא מצאתי אהבה, על אף שהצהרתי עליה חדשות לבקרים. בימי שבת היינו ב"שמרלינג" (סוג של מזללה אינטליגנטית), עושים רעש כמו מטורפים, אין מספיק דיו במדפסת שלי בשביל לכתוב על כל השטויות שעשינו שם. היינו הרבה וחשבנו שגם זה עוד יימשך לנצח.

תמימות ושיגעון מהיר על אוטוסטראדה של הימים שאחרי הבגרויות ובית הספר, יש כאלה שיקראו לזה נעורים.

אני חייב להודות שבגיל 28 יחסית נרגעתי. אני אומר "לא תודה" לבמות, הורדתי רגל מהגז ולמדתי ליהנות גם מהדרך. אני שר, אבל לא בערבי קריוקי, והכי קרוב שהגעתי ל"מוסד" בתקופה האחרונה היה שנסעתי לבחור ארון ברחוב הרצל הסמוך. סיפורים קצרים לא נשפכים ממני לדף כמו לפני עשר שנים, אבל המילה הכתובה בוערת בי. בוערת בי חזק. אני מקווה שאני פחות מעצבן ופחות רועש, אבל אין אדם מעיד על עיסתו, כך ש...

בגיל 28 אני כבר לא מפחד שהמסך ירד על נעוריי כמו שפחדתי בגיל 18, אני יודע עכשיו שזאת לא פונקציה של גיל, כמו של הרגשה. מבחינתי, נעוריי בכלל עוד לא התחילו, הכול עוד לפניי.

מטבח רוסי

לפני מספר ימים חזרתי מביקור באימא רוסיה. במקום מתנות לחברים ולמשפחה חזרתי עם המסקנה הבלתי נמנעת, שלא משנה כמה אנסה לטשטש את העקבות, את המבטא שחזק ממני ומתפרץ כל ערב אחרי השעה אחת עשרה, את השם שמתחבא מאחורי שמי הפרטי, או את הכמיהה הבלתי מוסברת לסוציאליזם, בסופו של יום אני עדיין רוסי, אבל מה רוסי, שזה פשוט חזק ממני.

כל חיי רציתי להתאים את עצמי למסגרת הצבר, למחוק כל רמז דק ועבה למוצא שלי. לא אחת, התביישתי בעברית הקלוקלת של הוריי (בעיקר באסיפות הורים בבית הספר), לא רציתי שסבתא שלי תענה לטלפון ברוסית, סירבתי בכל כוחי לשמוע מוסיקה רוסית והתעקשתי לא לקרוא פושקין וטולסטוי. לא התעמקתי במתמטיקה (גם היא לא עשתה סימנים שהיא מעוניינת בי) לא למדתי את רזי השח-מט ומעולם לא הצלחתי לשתות וודקה.

נדמה שהצלחתי בכל כוחי לא להיות רוסי.

כל זה השתנה במהלך השנה וקצת האחרונות, ורק במהלך הביקור האחרון במולדת הישנה התחדדה בי ההבנה כמה למרות הכל זה חלק ממני, העקב אכילס שלי- החולשה שלי למטבח הרוסי.

זה התחיל במסעדה ברחוב הראשי בסנט פטרבורג נייבסקי פרוספקט, הראש שלי הסתחרר למראה חמישה סוגים שונים של בורשט (מרק סלק), בחרתי אחד למרות שיכולתי להמשיך לעוד סוגים ללא המנה הבשרית, שגם היא הייתה, איך לא, מנה אוריינטאלית עם התוספת הכי "חמה" ברוסיה- תפוח אדמה. בימים הבאים אכלתי דג מלוח על לחם שיפון שחור עם חמאה, תפוח אדמה ממולא בבשר טחון, צוואר תרנגולת ממולא בבשר טחון, שתיתי לפחות עוד שני סוגים של בורשט ואכלתי פירושקי (לחמניות ממולאות בבשר טחון), וורניקי (בצק מבושל ממולא בפירות העונה), אכלתי רגל של חזיר שלא הצלחתי לגמור וקינחתי את הכל בקוואס (סוג של בירה שחורה).

במעדניות במקום סנדוויץ' עם טונה יש סנדוויץ' עם קוויאר אדום ושחור (אני חייב להעיד אובייקטיבית שזה נראה לי מאוד טבעי), ובביקור בסופרמרקט השכונתי עמדתי נפעם מול סוגים שונים של דג מעושן, כמה סוגים של תפוחי אדמה לבחירה, ומדור שלם שמוקדש אך ורק לנקניקים. גן עדן.

בעודי עומד שם, מסניף את הדגים והנקניקים הבנתי שאת החלק הזה בי אף אחד לא ישנה, ותכלס, גם אין צורך לשנות. אני אוהב את זה, ושום דבר מעובדות היותי אוהד שרוף של המטבח הרוסי לא סותר את היותי ישראלי גאה, שחי בארץ את רוב חייו. להפך, אני יותר ישראלי מחלק מהאנשים שיצא לי לפגוש פה ושם.

חזרתי עם מזוודה מלאה במגוון של נקניקים תוצרת מקומית וכמה בקבוקים של בלזם (כמובן שלא יותר מהכמות המותרת), חזרתי בעיקר שבע ומרוצה.

-

מופע מחווה ביום האהבה

ביום האהבה האחרון החלטתי לעשות מעשה ולהראות לאשתי שיש ביכולתי להיות ספונטני, נועז ומקורי, כמובן שווידאתי איתה קודם שהיא תשתף פעולה עם המזימה שלי, ככה שאפשר למחוק את הספונטני מהרשימה. מקורי לעומת זאת עומד דום לזכותי.

יום האהבה, מה לעשות, הוא גם יום מותה של מלכת הזמר העברי וכלת פרס ישראל, שושנה דמארי, שידוע לכל שהיא אחת הזמרות האהובות עליי, אם לא ה-! בדרך לצפון שמעתי על הופעת מחווה שמארגנים לזכרה בצוותא, לא איבדתי את העשתונות ולא את הצפון שנפרס ממולי, ואחרי שהבטחתי לאשתי שכן, נלך גם להופעה הבאה של הצעירצ'יק הזה אברהם טל, אשתי התרצתה, בספק קל ובהיסוס. ניתן האור הירוק להזמין כרטיסים.

זה עניין שבשגרה, כאשר אני בוחר את ההופעה, שאני ומי מבין חבריי שמזדנב איתי להופעה מורידים את הגיל הממוצע לפחות בחצי. (כך היה בהופעה של יונתן מילר, פסטיבל החלב בעמק יזרעאל, הופעה של הפרברים והדודאים [החברים של בני] וכמובן הופעה בלתי נשכחת של חנן יובל!).

שום דבר עם זאת, לא הכין אותי למופע המחווה שנערך לזכרה של שושנה דמארי בצוותא.

בהתחלה עוד הייתי אופטימי, וחיכיתי שבני גילי יצבאו את האולם, אך ככל ששעת המופע נקפה כך התברר שזה רק אני ואשתי ועוד מאתיים פלמ"חניקים, חלקם על כסאות גלגלים- כולם, בלי יוצא מהכלל היו דיירי אחוזת ראשונים, אחוזת רובינשטיין, פרותיאה בכפר, ועוד, ועוד ועוד.

היינו מוקפים בבני דורה של שוש.

בעוד שהערב התחיל באכזבה קלה, הרי שתכף עלתה הזמרת יונית שקד-גולן ובקול עוצמתי שדומה להפליא לזה של מלכת הזמר המנוחה החלה לבצע את שיריה לתשואות החמות של הקהל.

לפני שהבנתי מה אירע סביבי, קלטתי בזווית העין את אשתי מוחה דמעה בשיר "מגדלור", ביחד עשינו קולות רקע בשיר "נח", דהרנו קדימה עם "הטנדר נוסע", והחזקנו ידיים ב"כלניות". הקסם לא פג.

בתום ההופעה (ליתר דיוק כשעה אחריה, אחרי שכל הפנסיונרים הואילו בטובתם לפנות את האולם) אשתי אמרה לי שהייתה הופעה מיוחדת.

דמיינו את מילות השירים קמים לתחייה ובאמצעות הקהל המבוגר (מאוד!) התחברנו גם לתקופה ההיא, של קום המדינה, של המשלטים, מלחמות הקיום וההתשה, של השנים הראשונות, שחיש מהר חלפו, נשארה רק רוח התקופה, וגם היא תכף חולפת.

בדרכנו הביתה הצעתי שנאזין לרשת גימל, אך אשתי אמרה "עד כאן" ושמה טופ סלקט ברדיוס 100 אפ.אמ. לא העזתי להתווכח, ידעתי שיש גבול לכל תעלול.