חופשה משפחתית באילת

(בדרך חזרה הם כבר ישנו)

אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך 4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',  "אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat  as much you can מתחיל עכשיו.

אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון. מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ, אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם מלצר אישי היה לנו.

בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי, נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך. אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.

אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה היומיומית.

אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו, הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק. 

קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.

השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.

"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.

(מבט ארוך מצידו)

"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".

(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)

אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.

זמן הסתגלות

אז אחרי כמעט חודש, במהלכו הפכנו מזוג עובד, לצוות הווי ובידור במשרה מלאה, עבור זאטוט שעוד לא מלאו לו שנתיים, ואחרי שביקרנו בכל פינת חמד אפשרית בארץ וליטפנו הכל חוץ מחזירי בר, הגיעה הסנונית הראשונה לשנת הלימודים. הטלפון מהגננת החדשה שמזמין אותנו, איך לא, לאסיפת הורים. כידוע, אין הזדמנות שניה לייצור רושם ראשוני ועל כן התייחסתי לעניין בחרדת קודש. לבשתי את המכנס הקצר החגיגי שלי ואת החולצת פולו הכי מגוהצת שהצלחתי למצוא. אשתי עשתה 'קופי פייסט' והלכנו לעשות רושם על הגננת, אחרי הכל צריך למצוא חן, שתעשה פרוטקציות ותשקיע קצת מעבר בילד. הרי, אם כל הכבוד ל-12 הילדים שאיתו בקבוצה, שלנו הכי מיוחד, ועם כל הכבוד לכולם, הגננת צריכה סדר עדיפות (סולם אהבות אם תרצו) .

באספת ההורים, הושיבו אותנו במעגל על כיסאות קטנים, ואכן לא עבר זמן רב ואחד הכיסאות קרס, תחת הנטל של אחד האבות שכנראה לא היה הכי מודע לכובד משקלו. חילקו לנו שתייה קלה (מיץ אך לא פטל) וסיפרו לנו על אפליקציה חדשה שהגן לוקח חלק בפיילוט שלה, בה אנחנו בונים את הסיפור חיים של הילד, דרך תמונות מהיום יום. סוג של רשת חברתית שמוגבלת להורים, לסבים ולחברות הרווקות של האימא שיוכלו להגיד "יואו, הוא כזה חמוד". פייר רעיון באמת נחמד, שעוד טרם יצא לי לעמוד גם על הביצועים שלו.

אחרי האפליקציה ואחרי שזיהיתי את ההורים הבעייתיים (הם יותר גרועים מילדים בגן), עברנו לדבר על עשרת הדיברות של הגננות- "לא לחסום את החניה של השכנים", הוא אולי הדיבר הכי חשוב, כי בדומה לסיפור המקראי עם התפוח, גם הוא יכול להוציא אותנו מגן העדן. אחר כך, באו הדיברות הפחות חשובים- לא לספור את המדרגות בחוץ בקול רם, "זה מפריע לשכנים" (למרות שאנחנו עושים להם שירות לא רע, איך עוד הם יידעו כמה מדרגות מובילות לגן?), לגזור ציפורניים, לנהוג בשקיפות לגבי מצב רוח ומצב בריאותו של הילד. תכלס, שקיפות זה הכי חשוב, אז אמרתי לגננות שאני מקווה שזה דיבר הדדי, כי גם לנו ההורים חשובה השקיפות, אם הילד נפל או קיבל מכה, אנחנו רוצים לדעת. שאר ההורים הנהנו לאות הסכמה והגננות הבטיחו שלא ינהגו אחרת.

העניינים הסתבכו שעברנו לדבר על התפריט. הייתה הפתעה מסוימת בקרב ההורים, כאשר התברר שאת האוכל לא מבשל השף חיים כהן, החומוס לא מיובא מאבו גוש, והאוכל כן כולל מרכיב שאותו כלל לא הכרתי- מונוסודיום גלוטומט, שהוא מסתבר, האויב המר ביותר של ילדים. חלק מההורים ביקשו לא לתת לילד שלהם ממרח שוקולד, ואני לא הצלחתי להבין איזה ילדות הם מציעים לילדים שלהם, בלי פרוסה של שוקולד "השחר". לילדות יהיה טעם אחר...

כמובן שאי אפשר לעלות על הדעת, שלא נדבר גם על הפוליו (אני בכלל מופתע שלא דיברנו על קיפוח המזרחים בעקבות התכנית של אמנון לוי). הייתה תמימות דעים אצל מרבית ההורים, שכל הסיפור עם הפוליו זה בכלל קונספירציה של חברת התרופות עם משרד הבריאות, ורוב ההורים הסכימו שהם לא מוכנים לחסן את הילד שלהם. אימא אחת סיננה לעברי "אני כן חיסנתי". נו, שיהיה לבריאות.

היום הראשון בגן, התבררו להיות שעתיים של הסתגלות עם ההורים (למרות שתכלס לא נשארו לי ימי חופש, הבוס מתסכל עליי עקום ומה לעשות, שילמתי על יום מלא). למרות חששותיה המוצדקים של אשתי שאני היסטרי מדי, וזה לא רעיון טוב שאני אלך לבד עם הילד ביום הראשון שלו בגן, לא היה ניתן לשנות את סידור העבודה שלה, וכך לקחתי אני (צחוק מרושע) את הילד לשעתיים הראשונות בגן. הלבשתי אותו לפי מיטב הז'ורנלים, שמתי לו תיק וקדימה לדרך.

בתום שעתיים בגן הילדים יצאתי עם רשימת מסקנות, שכל כולה עוסקת בהורים דווקא:

1. אימהות, גם כאלה שרק הכירו, התחלקו לזוגות, התפרסו בגן והעבירו את מלוא האחריות על הילדים לגננת ולסייעת בעודן עומדות בקצוות שמסביב ומעבירות ביקורת.

2. למרות הניסיון הרב של הגננת (מספר לא מבוטל של שנים) היו הורים שמצאו לנכון להשיא לה עצות. ברגע שהגיעה עצה אחת, זה היה כמו סכר שאף אחד לא היה יכול לסתום. ליבי עם הגננת.

3. למרות ששירי הילדים שהיו ברקע, הושמעו בווליום די חלש, להורים היה חשוב לשיר בקול רם ולהתעכב על כל הברה ומילה. הבנתי די מהר, שאין מקום לטעויות. הם מכירים את המילים. הידד.

4. הילד של ההורים שלא מקבל מונוסודיום גלוטומט נראה כאילו לא תזיק לו דיאטת השמנה דחופה.

שמחתי שתמו השעתיים של ההסתגלות, כי תכלס הילד לא ממש הסתגל. הגננת הייתה עסוקה ב-12 הורים שהתחפשו לילדים וגנבו את הפוקוס ממה שבאמת חשוב- הילדים בגן החדש.

מחר, אשתי תשים את הילד בגן, ואני אצא סופסוף לעבוד. מחר גם כן מוגדר כיום הסתגלות אבל הוא מיועד לילדים. ההורים כבר יסתדרו.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם, ובלי פדיחות לילדים!