חרדת אסלה

את חופשת הפסח האחרונה, ביליתי בגמילה. לא מאלכוהול חלילה, ולא משום דבר בעל אופי ממכר אחר. גמילה מחיתולים. אמנם הגמילה לא כללה 12 שלבים, קבוצת תמיכה ומלווה, ובכלל לא אני הנגמל, אבל חוץ מזה גמילה לכל דבר.

התחלנו במסיבה עם בלונים וכובעים. הורדנו את החיתול מהפעוט וחגגנו עד השעות הקטנות של הצהריים. התאמנו את האסלה, קנינו מדרגה וכמאמין גדול בדוגמה אישית- אפילו הדגמתי איך עושים פיפי בשירותים. את הפיפי הוא תפס די מהר, במיוחד את שיטת התגמול- טופי אחרי כל פיפי. לא משנה מיעוט הזרם או הטיפות, עצם המעשה הצדיק טופי, והוא חגג.

עם הקקי הצלחנו פחות. הוא פשוט לא היה מוכן לשבת ולהתאמץ. אולי כהכנה לבית ספר ולחיים בכלל, לשבת ולהתאמץ זה מפתח להצלחה, לא רק בשירותים. לא וויתרנו. אחרי אינספור מאמרים מאיימים שדיברו על "חרדת אסלה", וחרדות כאלה ואחרות, ולא רק של הילדים, היינו מוכנים להתפשר ולשנות גישה. "לא משנה מה, לא חוזרים לחיתולים", הייתה המנטרה שאני ואשתי שיננו. בקבוצת האמהות מהגן של אשתי בווטסאפ, התנחמנו בצרת רבים ופחות שמחנו מהצלחות של אחרים. אין סיבה שלאחרים יצליח שלקטן שלנו זה לא הולך בקלות.

תקפנו את עניין הקקי מכיוון אחר לא צפוי. הפכנו את חדר השירותים בחדר השינה לחדר שירותים לנסיכים. הבאנו לשם את כל הספרים האהובים על הקטן, הבאנו כתר, וכתבנו את שמו באותיות קידוש לבנה מעל לניאגרה "אייל". הכל בשביל להשרות אווירה נוחה ולא מאיימת לקקי המלכותי לפרוץ החוצה. במגירות החבאנו עוגיות חיוכים, וכל יציאה מוצלחת זיכתה אותו בעוגייה. קשה לתאר את עצמת ההצלחה, הילד ביקש קקי, ישב והתאמץ וביחד שרנו את השיר האלמותי "קקי צא, קקי צא, אייל רוצה וזה כן יוצא". התרגשנו עם טולי חיתולי וקיבלנו השראה מנפתלי ב'סיר הסירים'. כשלבסוף הקקי התרצה ויצא, גיליתי את הצליל המתוק ביותר שיש בכל העולם- צליל ה'בלופ' של הקקי שפוגע במים. זה יצא. במקום לאכול טופי, זרקנו אותו ישירות על אייל כאילו הגיע לבר מצווה. יצאנו בריקודי מעגל לצלילי השיר ה'עוגה, עוגה במעגל נחוגה'. האופוריה אחרי ששת הימים הייתה כלום לעומת האופוריה של אשתי ושלי אחרי שהילד ביקש קקי. מהפך. כל עגמת הנפש, הייאוש, ההסתגרות בבית לשבועיים ימים, הכל השתלם ברגע אחד. באמת שהאושר נמצא בדברים הקטנים.

"השיא"

באותו חול המועד ממש, יצא לי להגיע בשעה מאוד מוקדמת לסופר השכונתי. במעדנייה, המוכרות המחוצ'קנות דיברו על אח של אחת מהן שהוא בן 30 ושבכלל, גיל 30 זה השיא. פייר נעלבתי. המחוצ'קנות לא יודעות ש-30 זה ה-20 החדש? חצי נעלב, שבוע אחרי שחגגתי יום הולדת 31 ברגע אחד גיליתי שהשיא מאחוריי ושכחו לספר לי. במלמול בוקר הערתי להן משהו בעניין והן ניסו לצאת מזה, ללא הצלחה. גם הם עוד ילמדו, 'שיא' זה בכלל לא פונקציה של גיל, כמו של הישגים והרגשה.

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.

הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.

ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.

אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.  

יום הולדת שנה

לאייל באהבה,

(יום אחד תהיה גאה באבא...)

שנה. בדיוק שנה מאז הגיח לעולם ובאחת השמיט את הקרקע באופן מוחלט מהמציאות כפי שהכרנו אותה עד כה. אמנם קדמה למאורע הודעה מוקדמת, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לדבר האבסטרקטי הזה שנקרא הורות. מבוטן בבטן הוא התגלגל לעובר בשם משולם ומשם הדרך לאייל הייתה קצרה. בהתחלה הדרישות שלו היו במינימום- אוכל ושינה. את השעות הוא בחר בעצמו ואנחנו סה"כ עשינו אדפטציה. כל קול שהשמיע בשעת לילה מיד הקפיץ אותנו לראות שלא קר לו, שהוא לא הסתבך שהכל בסדר. לטיול הראשון שלו לסניף טיפת חלב הלבשנו אותו כאילו הוא הולך לטפס על האוורסט. אחרי הכל חודש נובמבר הוא חודש קר, וצריך להיזהר מהרוחות. עם הזמן הוא התרגל אלינו ואנחנו אליו. למדנו לקרוא את ההבעות שלו ואת הקולות. שמחנו ביחד איתו כשהוא גילה ששתי הזרועות האלה שעד עכשיו הפריעו לו הם בעצם הידיים שלו, והם מועילים בשביל לקחת דברים, להוציא ולהכניס את המוצץ, לעשות נזק לארון תקשורת ולפתוח מגירות בלי סוף. אבל גם בשביל לחבק, ללטף, ולבקש שייקחו אותו לידיים. אט-אט הוא התיישב, זחל אחורה, הבין שהתבלבל והתחיל לזחול קדימה במהירות שיא. מאז אנחנו מנסים כל פעם מחדש להדביק את הקצב. יצאו לו שיניים וכאבנו ביחד איתו, בעיקר את חוסר האונים.

היום הראשון שלו במשפחתון, היה היום הכי קשה. יותר לנו, פחות לו. בלי להיות חלק משגרת היום המוקדמת שלו ובלי לדעת מי החברים שלו על הנדנדה. אט-אט הוא התרגל והפך לאחד מהחבר'ה. לפני שהספקנו להגיד טינקי ווינקי כבר הגיע הזמן למסיבת סוף שנה. התרגשתי כאילו זה מסיבת סוף השנה שלי ולקחתי איתי כל אמצעי מדיה אפשרית בשביל לתעד את המאורע החשוב. לא לפני שאשתי דחפה לי רגיעון. לשנה החדשה במשפחתון הוא כבר הלך ברצון וגאווה, ובצדק- הוא בין הוותיקים.

בין הדברים שאייל הכי אוהב ניתן למנות את האייפד של אבא, הבקבוק מוס לשיער של אימא, את השלט של יס (אבל לא את השלט של הוט) לשחק מחבואים ולעשות פאצ' פאצ' באמבטיה. הוא פשוט מטורף על מים.

אייל פחות אוהב שאומרים לו "לא", ללבוש מכנסיים, וגמדים בטעם תות. על הבננה הוא דווקא משוגע.

החודש, שלראשונה השארנו את אייל ברשות סבא וסבתא לכמה ימים, לצורכי חופשה בעיר הנופש הדרומית הרגשנו חוסר ענק. כמובן שהיה נחמד לדאוג לעצמנו ולישון הרבה אבל הייתה הרגשה שמרכיב מאוד משמעותי חסר. מיהרנו הביתה ונדהמנו כמה הוא גדל. או לפחות זה מה שנדמה לנו.

השנה גם גיליתי שנהייתי יותר רגיש, פיתחתי סיבולת אין קץ למשיכת שיער ברגליים והפסקתי לסבול שירי יום הזיכרון ברדיו. אני פשוט מחליף תחנה. החיים פה יכולים להיות מסובכים, אבל למה לדאוג לזה עכשיו.

בכל החוויה החינוכית שלנו אני באמת מקווה שנעשה הכל בשביל לתת לו את הכלים הכי טובים לחיים. את הערכים שיהיו אור לרגליו ואת הדוגמא האישית הכי טובה.

השבוע שנסענו בדרך מבדיקת דם אכזרית ואשתי החזיקה לאייל את האצבע המדממת, היא אמרה שזה האצבע של טבעת החתונה. רק מהרעיון שאייל יתחתן יום אחד, ברחה לי דמעה.

אמרתי לכם שנהייתי רגיש.

נ.ב

כעבור כמה שניות ואחרי שהרהרה בדברים לעומק, אשתי חזרה בה מהרעיון של החתונה, והצהירה שהיא לא מתכוונת לשחרר אותו כל-כך מהר.

נו טוב, חייכתי.