מלך העולם התחתון

לפני חודשיים וקצת, אשתי הזעיקה אותי בבהלה לחדר של הילד. מרחק ה-5 שניות בין חדר השינה לחדר הילדים, נראה לפתע כמו נצח וכל מחשבה נוראית חלפה לי בראש כמו באוטוסטראדה עמוסה.  

התפרצתי בדרמטיות של כבאי (סמי אם תרצו) לחדר, רק בשביל לגלות את אשתי והבן שלוש משחקים בשלווה על השטיח.

"אייל, תגיד לאבא מה שאמרת לי עכשיו", דרשה אשתי מהילד בתקיפות של חוקרת ילדים.

אייל חייך אליי ובעודו ממשיך לבנות מגדל קוביות אמר כבדרך אגב: "אני מלך העולם התחתון".

הבן של איזה מלך עולם תחתון מתרועע עם הפשוש שלי בגן, היה תורי לחקור בתקיפות.

הבן של שירזי? אלחריזי? קאפונה? קורליאונה? מאיפה הוא הביא לי את זה עכשיו. התיישבתי לידו על השטיח וניסיתי לדובב אותו בעודי בונה מגדל YOU של קוביות משל עצמי.

"איילי, מי אומר 'מלך העולם התחתון'? זה מישהו בגן? הגננת? הסייעת?"

הקטן הניד את ראשו לשלילה, "לא זה באייפד, רוצה לראות?".

"רוצה מאוד" אמרתי. תוך כמה שניות הוא רץ עם האייפד בחזרה לחדר, פתח את אפליקציית הגמילה מחיתולים ("האסלה הקסומה!!") לחץ על סרטון ולפני שהספקתי להבין מה קורה, באייפד הופיעה דמות של ילד קטן, שהצליח לעשות את צרכיו עצמאית בשירותים, ולאור הצלחתו הוא הכתיר את עצמו כ'מלך העולם התחתון'.

חיבקנו את איילי ונרגענו. מלך העולם התחתון, כמה נאיבי ופשוט. בערב ישבנו אשתי ואני ודיברנו על עולם האסוציאציות הלקוי של המבוגרים. "מעניין באיזה גיל זה הופך מנאיבי למסוכן", ניסיתי לתהות בקול רם.

אין ספק כי מאז התחיל ללכת לגן עירייה, אוצר המילים שלו "התעשר" ונוספו כמה ביטויים שבהחלט הייתי שמח להוציא לו מהז'רגון. עם זה שהוא קורה לי "בלבולה" (מלשון מבולבל) ולאימא שלו מחוצפנת (מלשון חצופה) כמעט והשלמתי, גם את החספוס הישראלי שלו למדתי להעריך, כל עוד הוא מבוקר ונאמר בטעם טוב. השיא היה בסופ"ש בביקור קרובים אצל סבא-סבתא. אייל כדרכו בקודש ביקש לקבל דבר מה, שסבתא סירבה לתת. אייל, שלא נשאר אדיש, זעף ושצף כל הדרך לספה, וכשהגיע והיה במרחק ביטחון אמר לסבתא "שהוא יהרוג אותה". אמנם לא שכרנו חברת אבטחה לסבתא, אנחנו יודעים בוודאות שאין לו מושג מה הכוונה ב"להרוג" אלא רק שהקונוטציה היא לא טובה. זה כן צבט לנו קצת בלב (שלא לדבר על הסבתא שכמעט התעלפה במקום).

דרמה גדולה לא עשינו, הסברנו שיש דברים שאסור לומר, כמו 'איכסה על אוכל', ככה גם 'להרוג את סבתא', זה לא משהו שנהוג להגיד. הוא חיבק אותה וביקש סליחה ועל הדרך סובב אותה על האצבע וגרם לה להביא לו את הדבר הזה שרק דקות קודם נאסר עליו מלקבל. לא נראה לי שסבתא הבינה עד עכשיו איך זה קרה.

חוץ מחול (בנעליים בכיסים ובאוזניים) הזאטוט מביא איתו הביתה מהגן סלנג שלם, שכמו  שומרי סף אנחנו צריכים לברור ולסנן, מה הולך ומה נשאר.

הוא לומד להביע את עצמו. הוא שמח, הוא כועס. אתמול הוא אמר לי שהוא עצבני על הינשוף שמפריע לו לישון. פתחתי את החלון ודיברתי ינשופית בשביל להשיב את הסדר על כנו. 
בין 'מלך העולם התחתון' לינשוף, הוזעקתי כדי להיות 'הבורר'.

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.

הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.

ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.

אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.  

זמן הסתגלות

אז אחרי כמעט חודש, במהלכו הפכנו מזוג עובד, לצוות הווי ובידור במשרה מלאה, עבור זאטוט שעוד לא מלאו לו שנתיים, ואחרי שביקרנו בכל פינת חמד אפשרית בארץ וליטפנו הכל חוץ מחזירי בר, הגיעה הסנונית הראשונה לשנת הלימודים. הטלפון מהגננת החדשה שמזמין אותנו, איך לא, לאסיפת הורים. כידוע, אין הזדמנות שניה לייצור רושם ראשוני ועל כן התייחסתי לעניין בחרדת קודש. לבשתי את המכנס הקצר החגיגי שלי ואת החולצת פולו הכי מגוהצת שהצלחתי למצוא. אשתי עשתה 'קופי פייסט' והלכנו לעשות רושם על הגננת, אחרי הכל צריך למצוא חן, שתעשה פרוטקציות ותשקיע קצת מעבר בילד. הרי, אם כל הכבוד ל-12 הילדים שאיתו בקבוצה, שלנו הכי מיוחד, ועם כל הכבוד לכולם, הגננת צריכה סדר עדיפות (סולם אהבות אם תרצו) .

באספת ההורים, הושיבו אותנו במעגל על כיסאות קטנים, ואכן לא עבר זמן רב ואחד הכיסאות קרס, תחת הנטל של אחד האבות שכנראה לא היה הכי מודע לכובד משקלו. חילקו לנו שתייה קלה (מיץ אך לא פטל) וסיפרו לנו על אפליקציה חדשה שהגן לוקח חלק בפיילוט שלה, בה אנחנו בונים את הסיפור חיים של הילד, דרך תמונות מהיום יום. סוג של רשת חברתית שמוגבלת להורים, לסבים ולחברות הרווקות של האימא שיוכלו להגיד "יואו, הוא כזה חמוד". פייר רעיון באמת נחמד, שעוד טרם יצא לי לעמוד גם על הביצועים שלו.

אחרי האפליקציה ואחרי שזיהיתי את ההורים הבעייתיים (הם יותר גרועים מילדים בגן), עברנו לדבר על עשרת הדיברות של הגננות- "לא לחסום את החניה של השכנים", הוא אולי הדיבר הכי חשוב, כי בדומה לסיפור המקראי עם התפוח, גם הוא יכול להוציא אותנו מגן העדן. אחר כך, באו הדיברות הפחות חשובים- לא לספור את המדרגות בחוץ בקול רם, "זה מפריע לשכנים" (למרות שאנחנו עושים להם שירות לא רע, איך עוד הם יידעו כמה מדרגות מובילות לגן?), לגזור ציפורניים, לנהוג בשקיפות לגבי מצב רוח ומצב בריאותו של הילד. תכלס, שקיפות זה הכי חשוב, אז אמרתי לגננות שאני מקווה שזה דיבר הדדי, כי גם לנו ההורים חשובה השקיפות, אם הילד נפל או קיבל מכה, אנחנו רוצים לדעת. שאר ההורים הנהנו לאות הסכמה והגננות הבטיחו שלא ינהגו אחרת.

העניינים הסתבכו שעברנו לדבר על התפריט. הייתה הפתעה מסוימת בקרב ההורים, כאשר התברר שאת האוכל לא מבשל השף חיים כהן, החומוס לא מיובא מאבו גוש, והאוכל כן כולל מרכיב שאותו כלל לא הכרתי- מונוסודיום גלוטומט, שהוא מסתבר, האויב המר ביותר של ילדים. חלק מההורים ביקשו לא לתת לילד שלהם ממרח שוקולד, ואני לא הצלחתי להבין איזה ילדות הם מציעים לילדים שלהם, בלי פרוסה של שוקולד "השחר". לילדות יהיה טעם אחר...

כמובן שאי אפשר לעלות על הדעת, שלא נדבר גם על הפוליו (אני בכלל מופתע שלא דיברנו על קיפוח המזרחים בעקבות התכנית של אמנון לוי). הייתה תמימות דעים אצל מרבית ההורים, שכל הסיפור עם הפוליו זה בכלל קונספירציה של חברת התרופות עם משרד הבריאות, ורוב ההורים הסכימו שהם לא מוכנים לחסן את הילד שלהם. אימא אחת סיננה לעברי "אני כן חיסנתי". נו, שיהיה לבריאות.

היום הראשון בגן, התבררו להיות שעתיים של הסתגלות עם ההורים (למרות שתכלס לא נשארו לי ימי חופש, הבוס מתסכל עליי עקום ומה לעשות, שילמתי על יום מלא). למרות חששותיה המוצדקים של אשתי שאני היסטרי מדי, וזה לא רעיון טוב שאני אלך לבד עם הילד ביום הראשון שלו בגן, לא היה ניתן לשנות את סידור העבודה שלה, וכך לקחתי אני (צחוק מרושע) את הילד לשעתיים הראשונות בגן. הלבשתי אותו לפי מיטב הז'ורנלים, שמתי לו תיק וקדימה לדרך.

בתום שעתיים בגן הילדים יצאתי עם רשימת מסקנות, שכל כולה עוסקת בהורים דווקא:

1. אימהות, גם כאלה שרק הכירו, התחלקו לזוגות, התפרסו בגן והעבירו את מלוא האחריות על הילדים לגננת ולסייעת בעודן עומדות בקצוות שמסביב ומעבירות ביקורת.

2. למרות הניסיון הרב של הגננת (מספר לא מבוטל של שנים) היו הורים שמצאו לנכון להשיא לה עצות. ברגע שהגיעה עצה אחת, זה היה כמו סכר שאף אחד לא היה יכול לסתום. ליבי עם הגננת.

3. למרות ששירי הילדים שהיו ברקע, הושמעו בווליום די חלש, להורים היה חשוב לשיר בקול רם ולהתעכב על כל הברה ומילה. הבנתי די מהר, שאין מקום לטעויות. הם מכירים את המילים. הידד.

4. הילד של ההורים שלא מקבל מונוסודיום גלוטומט נראה כאילו לא תזיק לו דיאטת השמנה דחופה.

שמחתי שתמו השעתיים של ההסתגלות, כי תכלס הילד לא ממש הסתגל. הגננת הייתה עסוקה ב-12 הורים שהתחפשו לילדים וגנבו את הפוקוס ממה שבאמת חשוב- הילדים בגן החדש.

מחר, אשתי תשים את הילד בגן, ואני אצא סופסוף לעבוד. מחר גם כן מוגדר כיום הסתגלות אבל הוא מיועד לילדים. ההורים כבר יסתדרו.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכולם, ובלי פדיחות לילדים!