אבהות דור 3.0

מדי פעם שואלים אותי איזה מן אבא אני ובשביל לענות אין לי ברירה אלא לחזור כמה צעדים אחורה. האבהות שלי התחילה למעשה עוד בקורס ההכנה ללידה, בזמן שאשתי רשמה הערות והתעניינה יותר בפיזיולוגיה אני ניסיתי לחשוב איזה אבא אני ארצה להיות, והאם בכלל זה תלוי בי או שזה עניין גנטי ובכלל אבוד לי כל העסק והכל ידוע מראש.

הרי שאם חושבים על הדמויות לחיקוי שעמדו לנו בבגרותנו, אלה הפרטיות ואלה הציבוריות מדובר בסוג אחר של אבות. דגם לא מפותח של האבות שאנחנו עכשיו.

רוב האבות של החברים שלי, לא התקרבו למטבח, אלא בשביל לפתוח את המקרר, לא ידעו לבשל דבר מלבד חביתה, ואם היו רוצים לשכלל אותה היו קוצצים מלפפון ווואלה- סלט. על כביסה אין מה לדבר, לסופר הם התקרבו בתור נהגים, ובשביל שיעורי בית הייתה אימא. אבא היה עובד עד שעות מאוחרות, מגיע הביתה, אוכל, מתיישב בכורסה המותאמת מול הטלוויזיה וזהו, נגמר היום. העצות שקיבלנו היו מבוקרות ותואמות מציאות, הרגילו אותנו לחשוב בתבניות, בתוך הקופסה ופרקטי. היה צריך להיות פרקטי. כמובן שקיבלנו חיזוק לדברים בדמותו של מורנו ורבנו, מוכר הנעליים אל בנדי שפישט עבורנו את הדברים ותכל'ס אמר שאין כל כך למה לצפות.

אחרי הלידה, שהייתה כל מה שלא למדנו בקורס ההכנה ללידה, התחילה להתעצב תפיסת האהבות שלי והיו לי 2 הנחות יסוד.

את ההנחה הראשונה קראתי בספר של חיים באר שכתב "מפחיד אותי לחשוב, שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי". החלטתי שהזיכרונות שאני אייצר יהיו בלתי נשכחים ויהיה בהם את האיזון הנכון של בית משפחה וזוגיות. אני רוצה להיות שם שהילד שלי חוזר מהגן, אני רוצה לדעת מי החברים שלו, מה הוא למד, מה מצחיק אותו ומה גורם לו אושר. אני רוצה לקרוא לו 'לילה טוב ירח' ואחרי הגן לקחת אותו לפארק או לאכול גלידה, ואני כבר לא מדבר על טיולים בשבת. אני רוצה להיות אבא פעיל וכדברי השיר I don’t wanna miss a thing. חייב להגיד לכם שאני מתמיד, כולל חברות בוועד כבר כמה שנים ושותפות פאסיבית בקבוצת הווטסאפ של הגן שאני מנהל.

ההנחה השנייה אומרת שאני לא שם לילד שלי תקרות זכוכית. חוץ מנשיא ארה"ב הוא יכול להיות הכל וגם זה בגלל עניין טכני. אני אכוון אותו, אנחה אותו אייעץ לו אבל בחיים לא אגיד לו שהוא לא יכול. הוא יכול הכל אבל בשביל זה הוא צריך דבר אחד, פשוט וקטן- מישהו שיאמין בו ויגיד לו you can do it. כמובן שזה לא אומר שאני אטפח בו תקוות שווא, אבל בין לשים לו מראה מציאותית ולהוריד אותו לקרקע המציאות בשביל שלא יפגע לבין לדחוף אותו קדימה, לנסות ולהעז, תמיד אדחוף קדימה, גם אם זה אומר שבדרך הוא ייפול פעם או פעמיים, מהכל לומדים, אם קשה זה רק אומר שאנחנו בעלייה.

זה מה שהרבה פעמים הורים לא מבינים. לכל מילה שלנו יש משמעות, ולפעמים מילים משאירות צלקת. לי תמיד אמרו שיש לי שתי ידיים שמאליות וגדלתי להאמין בזה. למה? מי יודע, אולי העולם הפסיד נגר דגול בדמותי או חשמלאי?

לאט-לאט התחילו להצטבר דברים גדולים וקטנים שאני שם לילדים שלי מדי בוקר בתרמיל הצידה לדרך לחיים, לרוב אני מגלה שהם שונים מהדברים עליהם חינכו אותנו, ולא בכדי. העולם משתנה כל יום בקצב שלפעמים קשה לעמוד בו, אבל אם לא נשתנה איתו, נתאים את עצמנו, נבין שהגבולות הם דינאמיים ודורשים שינוי ונלך קדימה אנחנו עלולים לגלות יום אחד שאנחנו פשוט לא רלוונטיים וזה לא משהו שמקובל עליי.

בתוך כל חוסר הוודאות המתמיד התפקיד שלנו האבות עשה 'עדכון גרסה' ואנחנו נדרשים לנווט במציאות משתנה. אנחנו כבר לא רק אנשי קריירה שצריכים להסתפק בלראות את הילדים יום בשבוע ולתת להם נשיקה כשהם כבר עמוק בתוך החלום. אנחנו רוצים להיכנס מתחת לאלונקה ולקחת חלק שווה בזוגיות וגידול המשפחה ועל הדרך להילחם בדעות קדומות, חשיבה מגדרית ובכל הניסיונות להשאיר אותנו באותו מקום שהאבות שלנו היו. המקום שאולי הוא נוח, אבל הוא ממש לא נכון. לא לנו ובעיקר לא לילדים שלנו שמגיע להם אבא במשרה מלאה.

לאט-לאט התרמיל שאנחנו מכינים להם מתמלא, וזה לא הציונים שלהם שחשובים וההישגים הלימודיים אלא הבני אדם שאנחנו מגדלים אותם להיות, הזמן שאנחנו משקיעים בהם והאמונה שאנחנו נוטעים בהם.

הפרידה (הזמנית) מפונטי פנדי

לפני כמה חודשים בן ה-5 שלי קרא לי לשיחה צפופה איתו, בלחש בזמן ההשכבות.

"אבא", אמר, "אני לא אוהב יותר את סמי הכבאי".

ככה, בלי שום הכנה מוקדמת, רגש סנטימנטלי הוא פשוט הודיע לי שזהו, תם עידן סמי הכבאי.

בלעתי את העלבון, לא אמרתי מילה. נתתי לו נשיקת לילה טוב וסגרתי אחריי את הדלת.

לעצמי אמרתי, שבטח עד מחר כל העניין יישכח, ונשוב לראות את אדם פרייס חומד לו לצון, על הדרך מצית את פונטי פנדי וסמי כרגיל מציל את היום ובא לציון גואל.

אחרי הכל, רק לפני שנה וקצת הוא הפסיק לאהוב את מועדון החברים של מיקי מאוס ואת זהירון וחיפזון, ולאחרונה גילה גם פחות עניין ב"מפרץ ההרפתקאות". ברור ששמתי לב שהוא יותר בקטע של סופר סטרייקה, אבל כל עוד נמצא המקום לסמי הכבאי, הייתי בטוח.

ביום שבת בבוקר, כמה ימים אחרי ההודעה הדרמטית, שמתי בנונשלנטיות את סמי ביוטיוב וקיוויתי לטוב. קיוויתי שהדברים שנאמרו, נאמרו בלהט הרגע, והנה יבוא לשבת לידי ונראה את סמי מחלץ את אדם מעוד צרה, אבל לא.

"אבא, שכחת מה שאמרתי לך, אני לא כבר לא אוהב את סמי".

ניסיתי לדבר אל ליבו, אבל כלום. הפעמון בשבת בבוקר כבר לא יצלצל גלינג-גלונג. בלית ברירה שמתי לו סופר סטרייקה.

אז נכון, שזה גיל כזה שתחומי העניין מתחלפים נורא מהר וקשה באמת לעקוב. היום זה סופר סטרייקה ומחר זה בקוגן וגורמיטי, אבל איכשהו את סמי לקחתי באופן אישי. הרי סמי מלווה אותנו כבר כמעט שלוש שנים (!!!) בין כל המעברים בגן, החגים ועונות השנה, סמי היה ברקע, במינונים שונים, אבל היה.

צריך להודות, הנסיך הקטן שלנו גדל, וכבר יש לו גישה וחוצפה ורצונות משלו, ואין ברירה אני צריך להתאים את עצמי אליו. לתמוך בו ולהבין אותו, גם אם זה אומר שאין יותר סמי. יהיה משהו אחר. הרי, עם יד הלב, גם אני כבר לא כזה חסיד של 'המומינים' כמו שהייתי בגיל 10.

קיפלתי את הפיג'מה של סמי הכבאי, שבאמת לאחרונה נראתה עליו קטנה, והעברתי אותה למדף העליון. אם הג'ידיי חזר, מי יודע, אולי גם סמי עוד ישוב.

השבוע שבאתי לקחת את הקטנה מהמשפחתון (אריה סטארק כפי שהיא מכונה בבית), היא רצה אליי בשמחה, ובידה בובה של סמי הכבאי (מהבובות ביוקר, לא סתם).

שאלתי אותה מה יש לה ביד והיא לא התבלבלה, "סמי הכבאי" ענתה. "את אוהבת את סמי?", שאלתי, והיא הנהנה לחיוב.

חייכתי חיוך רחב, ושמעתי גלינג-גלונג ברקע, סמי חזר.

חופשה משפחתית באילת

(בדרך חזרה הם כבר ישנו)

אחרי שנים שעמדתי מהצד, נפעם מהיכולת של אחרים לעשות את זה, הגיע תורי לקחת את המשפחה לחופשה באילת. הרי מה יכול להיות יותר כיף מנסיעה משותפת באוטו במשך 4 שעות, וזמן איכות 24/7 למשך חמישה ימים. חיים את החלום, בדיוק כמו המשפחות שעושות רוד טריפ לגראנד קניון, ככה גם אנחנו ניסע לאילת. תכננו בקפידה לצאת מהבית בצהריי היום, ככה שהילדים, עייפים ומרוצים מעוד יום בגן יירדמו לפחות לחלק מזמן הנסיעה. הקטנה נרדמה בשנייה שהטוסיק המלכותי שלה התיישב על מושב הבטיחות והתעוררה לא רחוק ממצפה רמון (הצלחה!). הגדול לעומת זאת, לא וויתר לעייפות ונשאר ער במהלך כל הנסיעה. ניסינו בכל כוחנו לעניין אותנו בנופים, במדבר הגדול, בחול הצהוב, בשמיים הכחולים ובהרים הנישאים. הוא מצדו פחות התלהב והעדיף לראות פרקים של 'סופר סטרייקה' בטלפון הסלולרי שבדומה לנס פח השמן, החזיק יותר זמן מעמד מהמצופה. הצעתי לאשתי שנעצור לחוויה המלאה במרכז המבקרים של 'יטבתה',  "אל תעצור ותגביר את המהירות", הייתה התשובה המדויקת שלה. אחרי הכניסה לאילת התחיל פלא הסקרנות. "הגענו?", זה המלון?", "מתי מגיעים?". לבסוף, לא נותרה ברירה, הגענו. אשתי הלכה לקבל את החדרים ואני הלכתי לבדוק מתי מגישים את האוכל. אחרי הכל, אין על פנסיון מלא. Eat  as much you can מתחיל עכשיו.

אם זה היה תלוי בילדים שלי, את כל החופשה יכולנו לבלות בחדר במלון. מרוב ההתרגשות שיש להם חדר משל עצמם, עם שירותים צמודים וטלוויזיה על ערוץ הופ, אפילו לבריכה הם לא רצו לרדת. מזל, שהקטנה דומה לי ואוהבת לאכול ועדיף בשעות קבועות. במשך חמישה ימים לא פספסנו ארוחה ובגלל שהקטנה אוהבת גם לזרוק אוכל, גם מלצר אישי היה לנו.

בשאר החופשה שיחקנו אותה תיירים פירסט קלאס. ביקרנו במצפה התת ימי, נסענו ברכבת בטיילת וטבלנו רגלינו בים סוף. הגדול אפילו עשה את ההקשר ושאל איפה בדיוק בני ישראל חצו ממצרים. לקראת סוף החופשה החלטנו לפנק אותו והשכרנו טרקטורון במחיר מופקע. או אז כל החששות שלי התאמתו וגיליתי שהגדול הוא ערס לא קטן. אחרי שתפס איך ומה, הוא חרש את הטיילת הלוך חזור. לא עזרו האזהרות ושאר התיירים שבדרך. אבל עם הטרקטורון או בלעדיו לבכור הייתה רק בקשה אחת, שבאילת יקנו לו קוף מחבק בצבע חום. וכך, אחרי כמה ימים של ציפייה דרוכה הוא קיבל את הקוף ולא היה מאושר ממנו, וגם אנחנו נדבקנו מהאושר הזה שלו. ביום השלישי באילת הגדול נתקף געגועים לגן, ובתגובה הגננת שלחה לנו קטע קול של כל הילדים בגן צועקים לאייל "בוקר טוב", הוא התרגש ואנחנו אתו.

אחת המחשבות שריחפו לי מעל הראש באותו שבוע, שאולי זה לא הכי מדויק לקרוא לזה 'חופשה משפחתית'. אמנם אנחנו במלון, בעיר נופש וההוויה היא של חופש, אבל מהסוג הפעיל, שהמאמץ ממוקד לעשות לילדים חוויה בזמן שאנחנו עושים שמיניות באוויר ומתפקדים הלכה למעשה כצוות הווי ובידור במשרה מלאה. לקראת היום השלישי, צמצמנו את הפערים אחרי האנרגיות של הילדים והתחלנו בעצמנו ליהנות, מהביחד, מהניתוק מהשגרה היומיומית.

אז אולי למרות האינטנסיביות של 'החופשה' בסך הכל לא היה כזה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה. כשחזרנו, אספתי את כל התמונות והסרטונים מהחופשה וערכתי סרטון משפחתי והעליתי ליו-טיוב. במשך ימים הגדול הראה את הסרטון בגאווה לכל מי שרק היה מוכן לראות, חלקם ראו פעמיים. הוא עצר בשביל להסביר אפילו את הבדיחות הרגעיות הפרטיות שלא באמת ניתן להסביר, אבל מבחינתו זה היה חשוב בשביל להבין את התמונה השלמה. זה היה סימן בשבילנו שכל ההשקעה הצליחה לנו. לילדים היה כיף, והאמת, גם לנו. פעם ראשונה שלנו בחופשה משותפת אחרי שנים שסירבתי לשמוע על הרעיון. בשבוע אחרי שחזרנו, הגדול שאל מתי נוסעים עוד פעם לאילת. לא התחייבנו על תאריך, והבטחנו שבין לבין נצא גם לחופשה זוגית, אבל ללא ספק שניסע. בסוף זה מה שנזכור, את הנסיעה, הצחוקים, הזמן ביחד, החוויות שיצרנו וכמובן את הקוף המחבק. 

האבולוציה של האבהות

בתור ילד, אני זוכר את העניין שהיה תמיד נוצר בבית כשאבא שלי היה נדרש לנסוע למקום כלשהו שלא במסגרת העבודה. דין טיול משפחתי בשבת היה כדין נסיעה אקראית וספונטנית לתל-אביב. שניהם כמעט תמיד לא באו בחשבון. בשבת נחים, מקסימום נוסעים למשתלה, לקרובי משפחה או למרכז קניות. וביום חול עייפים מדיי ועושים רק סופר.

כילד פחות התעמקתי בלנסות ולהבין "מדוע", הרי אוטו היה לנו, ומה הבעיה להיכנס, לשים קסטה בטייפ ולצאת בעקבות המרחבים. כעסתי, ובי נשבעתי שכאשר אני אהיה מבוגר ויהיו לי ילדים משל עצמי כל שבת נטייל. בחורף לפחות פעמיים חרמון, וביום חול נסיעה לתל-אביב באה ועוד איך באה בחשבון.

כמה שנים טובות עמדתי בהבטחה הזאת, ובאמת עם הבן הבכור טיילנו המון, כמעט כל יום שבת. פארקים לאומיים, פארקים שכונתיים, נחלים ונהרות. את כל כולם פקדנו, וגם יצאנו לברים ומסעדות באמצע שבוע, כל עוד הסבתא הייתה מוכנה לשמור.

המפנה מבחינתי קרה לפני כמה שבועות, שחברים ביקשו לקבוע מפגש בירה בתל אביב. שמעתי תל אביב ונהיה לי חום. "איפה אני אחנה", "אין שם שמאלה באף מקום", "החניה יקרה", כל התירוצים בעולם למה לא תל-אביב. זה לא שפרבר השינה בו אני מתגורר הוא אידיאלי, אבל תל-אביב הפכה להיות העיר שמעבר להרי החושך. לא מתקרבים לשם שזה לא  עניין של חיים או מוות.

כמעט במקביל ירד שלג בחרמון, כנראה בפעם אחרונה העונה ואשתי סיננה לעברי, שגם השנה לא נסענו לחרמון. חמש שנים שהיא מבקשת, ואני רק מהמחשבה על הפקק בכניסה לאתר מתמלא צמרמורות ומבטיח, שנה הבאה. שנה הבאה. הכל בשביל לנסות לדחות את הקץ.

רצף האירועים והקרבה המטרידה ליום הולדת 33 שלי לא נעלמו מעיניי, שמא לא מדובר במשהו אקראי אם כי מושרש וכנראה גם גנטי. התחלתי לתהות מתי בדיוק הפכתי לאבא שלי, ומדוע אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מה שיקרה. מה הצעד הבא, ימי שבת במשתלה?

השאלה הגדולה באמת, אם מדובר בשלב אבולוציוני הכרחי שכל האבות עוברים, קרי תחושת הכבדות, והעייפות מלווה בחשק עז לשקוע בספה לערב של תרדמת מול הטלוויזיה. האם יש טעם להילחם בזה או שהעניין מבחינתי גמור, וזה בכלל לא אני אם כי האבולוציה אשמה.

סיפרתי את התיאוריה לכמה חברים בעבודה והייתה תמימות דעים שזה לא אנחנו, זאת האבולוציה. האמת, לכמה שעות הוקל לי. אשתי לעומת זאת, גילתה פחות הבנה לתיאורית האבולוציה שפיתחתי ופסקה שהכל תירוצים וביום שבת הקרוב, היא קבעה עם עוד זוג חברים לנסוע לטייל.

-"יש כבר יעד?", שאלתי.

-"עדיין לא, יש לך רעיונות"

-"האמת, קראתי שפתחו משתלה חדשה באזור, בטח עוד לא יהיה עמוס".

הצעתי זכתה להתעלמות, אבל אני יודע, שניסיתי. באמת ניסיתי.

פוסט בית חולים

התכנון המקורי, אחרי הרבה זמן של שקט בבלוג, היה לכתוב פוסט על היציאה (בשעה טובה, בלי עין הרע, חמסה חמסה) מתקופת האבטלה בת החצי שנה (תקופת ה"דוקטורט") בחזרה למעגל לובשי החולצות המכופתרות.

חצי שנה בבית משנה אותך באופן מסוים. כן, יש גם את הציניות שמתחדדת אבל בנוסף לזה, אותי הישיבה הממושכת בבית הפכה לעקר בית במלוא מובן המילה. להעיר את הילדים, לצחצח שיניים, להלביש, להכין ארוחת בוקר, ומהר מהר לדחוס את כולם לאוטו, כדי שאפשר יהיה להתפנות לדבר העיקרי שעל סדר היום שלי- ערימות של כביסה, ארגז חול מאולתר בסלון מהנעליים של הגדול, וסירים בכיור. הרבה סירים בכיור כל הזמן. כן, היו גם כמה עונות של ריי דונובן שסירבתי לזנוח, אבל מטלות הבית היו העיקר והשתעבדתי אליהם. אבל לא על השעבוד לבית והחופש לעבוד אני הולך לכתוב, אלא על אותו רגע של חסר אונים, שהנסיכה הקטנה לא הפסיקה להקיא ואחרי בדיקות רנטגן לא חד משמעיות, הרופא ציווה עלינו לנסוע לחדר מיון.

באחד הפוסטים הראשונים אחרי הולדת בני הבכור, כתבתי שנהייתי רגיש (על גבול הבכיין) בכל מה שקשור להורות ולילדים, ואם הייתי 'סתם' רגיש עד עכשיו, פתאום בלי הכנה זה נהיה רגיש שבעתיים.

אחרי שכל הדרך הביתה אני מחזיק את עצמי הכי חזק שאני יכול, משנן לעצמי כמנטרה שהנסיכה ואשתי צריכים אותי חזק, אני נכנס לאוטו, והמתוקה עם הפנים הכי עייפות מוציאה את המוצץ מחייכת טיפה וממלמלת "אבא". בן רגע ולא משנה כמה מראש התכוננתי, נמסתי לשלולית, ולמרות שאמרתי שאני צרוד, היו אלה דמעות שחנקו את גרוני.

הדרך לבית החולים התארכה כמו הדרך מאילת לרמת הגולן. כל רמזור וכל האטה הרגישו כמו נצח קטן, ואנחנו רק רוצים להגיע בשביל שיבדקו, יגידו שזה הרע במיעוטו וישחררו הביתה.

אחרי סדרת בדיקות, עירוי נוזלים, והתייעצויות עם שלל רחב של מומחים שללו את האפשרות שמדובר בעצם זר וכל הסימנים הצביעו על זה שכנראה מדובר בדלקת ריאות שתפסנו בזמן. בין בדיקה לבדיקה, אנחנו שרים לה בשביל להפיג מעט את החשש, מהמקום החדש והלא מוכר והאנשים בחלוקים הלבנים. אחרי שסיימנו עם שירי פעוטות, שרתי לנסיכה הקטנה "את האחת שלי" של ישי לוי. משום מקום, היא מגיבה בחיוך, ושוב הדמעות האלה חונקות את הגרון, ומבלי לשים לב יוצא לי חיקוי ספונטני של ישי לוי, דרכו אני מסווה כמה היא מרגשת אותי.

אחרי טיפול אנטיביוטי וכמה שעות במיון אנחנו משוחררים לבסוף הביתה, ולמרות העייפות אנחנו ממהרים לצאת, שלא יתחרטו. בדלת הכניסה לבית, הקטנה מקיאה שוב, אחרי כמה שעות של הפסקה והתסכול, מהול בחרדה חוזר לנו לפנים. מתקשרים שוב למיון, מבררים, מרגיעים אותנו אבל מבהירים שאם ההקאות ממשיכות, חייבים לחזור.

לילה דרוך ומתוח עבר על כולנו, אבל הכל עבר בשלום ובימים הבאים היא לאט-לאט חזרה לעצמה. כמובן שהיא לא תזכור מזה כלום, אבל לרגעים האלה של חוסר האונים והחרדה ייקח עוד זמן להתקהות.

לא שהיה לי ספק, אבל ברגעים האלה, אני מגלה בפעם המי יודע כמה, שהמין היפה הוא לא רק יפה, הוא גם יותר חזק. אנחנו האבות, אולי נראים קשוחים כלפי חוץ, אבל שזה קשור לילדים שלנו אנחנו רגשנים, אמוציונליים וחסרי היגיון. 

פה גם המקום להודות לרופא הילדים המדהים שלנו, ולצוות חדר מיון ילדים של ביה"ח וולפסון.

חופשה רומנטית

אחרי 10 שנות זוגיות, מהן 6 שנות נישואין, ו- 2 ילדים, כשכמעט שנתיים מפרידות בינינו לבין החופשה הזוגית האחרונה שלנו, החלטנו שחייבים, אבל חייבים לצאת לחופש. מלכתחילה הדרישות שלי היו מינימאליות. מלון, לא רחוק מהבית ובלי שטויות.

הילדים מצדם פרגנו מאוד, ו-24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לחופשה המיוחלת, הקטנה פיתחה חום והתקפי עצבנות. לפתע צץ סימן שאלה ? מה עושים, נבטל את החופש, נמשיך לחופש כמתוכנן, אנחנו הורים רעים להשאיר את הקטנה בידיה של הסבתא?

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגננת וההורים של אשתי החלטנו שקצת חום, זה צפוי מדי ואנחנו ממשיכים כמתוכנן. להגנתנו יאמר שממש היינו חייבים חופש.

אחרי שיצאנו בשעה לא שעה, לפתע צפת נראתה קרובה ואקזוטית יותר מהרצליה, אבל בסוף הגענו, טרוטי עיניים ועמוסים למכביר בתיקים. לא ברור למה הבאנו חולצות מגונדרות ושמלות ערב, אבל הבאנו. על כל מקרה שלא יבוא. לעולם אי אפשר לדעת את מי נפגוש בלובי.

הדקות הראשונות אותן בילינו לבדנו הרגישו כמו גמילה. הידיים רעדו והראש היה עמוס במטלות. הגענו, פרקנו, מה עושים עכשיו, הרי חייבים לעשות משהו, יש כל כך הרבה דברים לעשות שבטלה היא בכלל לא אפשרות, ובכלל איך נחים. הצעתי שנתחיל במשחקי היכרות, אחרי הכל, באמת עבר זמן מאז שהיינו אשתי ואני ככה לבד.

מזגנו מעט יין והרעידות חלפו. אחרי ארוחת ערב תכננו לצאת לפאב, אבל לשם שינוי לא מיהרנו לאכול כדרכנו בשגרה והתענגנו על כל ביס. פה ושם צחקקנו על הורים צעירים שבאו לחופש עם הילדים, וכל פעם ששמעתי "אבא", נורא שמחתי שהכוונה לא אליי. אני בחופש.

אחרי שישנו כמעט 11 שעות רצופות במהלכן לא קמנו להחליף חיתול, להאכיל, ללוות לשירותים המשכנו את ליל אמש בארוחת בוקר. גם הפעם נשארנו אחרונים. ככה זה כשלא ממהרים.  

התכנון המקורי היה ללכת לספא, אבל השמש השקרנית קראה לנו להליכה בים, אז הלכנו. האמת, אם יש משהו שאני מתכוון ליישם גם אחרי החופש זה הליכות בים בחורף. האוויר הקר, הרוח, ריח הים ורעש הגלים הם פשוט תענוג. אשתי הציעה ללכת בכיוון של קניון ארנה, ואני שראיתי את הנולד השארתי את הארנק בחדר. בסוף הלכנו בכיוון ולא נכנסנו. כמה חבל.

את היום הראשון המלא של החופש בילינו ברביצה באחד מבתי הקפה שעל חוף הים, בקריאת עיתונים של סוף שבוע, ספרים ובהייה בים. עייפים מהבהייה וספק מההליכה חזרנו לחדר רק בשביל לישון צהריים עד לארוחת ערב.

ביום שבת הדגדוג בידיים חזר, ובווטסאפ המשפחתי דרשנו לקבל קצת תמונות של הקטנטנים בבית. לפתע הם נראו גדולים כל-כך, שלפתע לא הבנו כמה זמן אנחנו כבר בחופש. לקטנה ירד החום והגדול לקח אחריות על סבא וסבתא ששמרו עליהם. בשביל לא להגיד שבילינו את כל הזמן בארוחות, שינה ובהייה בים ירדנו לספא. קצת בריכות קצת ג'קוזי וקדימה לארוחת ערב. התפנה מקום.

ביום ראשון השכמתי קום וכבר מיהרתי לחזור הביתה, ממש התגעגענו לקטנטנים, אפילו את האוכל טרפנו מהר-מהר, למרות שהאיסוף מהגן הוא בכלל בצהריים.

כבר בערב, אחרי שדרש לקבל וקיבל את ההפתעות שהבאנו לו, הגדול אמר לי שפעם הבאה גם הוא רוצה לבוא איתנו לחופש. מתברר, שהוא גם עייף, מהגן אבל בעיקר מלהצחיק את אחותו הקטנה.

הבטחתי לו שנדבר על זה, לקראת פסח ככה.

הדרך המושלמת לטיול סתיו עם הילד

אחרי שהשגרה היומיומית שלנו הופרעה ברגל גסה בחודש אוגוסט ופעם נוספת בחגי תשרי, קיבלתי החלטה מושכלת ובעיקר מודעת, להפריע אני לשגרה. מה יש, שתתמודד.

הודעתי לבן שלי, שביום שישי יוצאים להרפתקה ולא הולכים לגן. אחרי הכל, יש לו עוד שנה שלמה להיות אבא של שבת, וצריך לנצל את הימים החמים האחרונים של הסתיו לקצת זמן איכות ביחד, מה גם שזה לא יום חופש רשמי ובית ישראל וודאי יהיה עסוק בשגרתו הוא.

בנסיעות ברכבת לעבודה, אני חולף מדי בוקר על פני הפלקט של רכבת ישראל- אבא ובן עומדים זה מול זה, משולבי ידיים, מסופקים, ששביל טיול נפרס בכניסה לקרון. תכל׳ס כבר חודש שזה עושה לי חשק וביום שישי החלטתי שמספיק לדחות, ביני לבין עצמי תכננתי גם לעשות רי מייק לפוסטר של הרכבת, שתהיה מזכרת ותמונה לווטסאפ המשפחתי.

בחירת היעדים לטיול הייתה קלה מאין כמותה. באפליקציה של הרכבת בזה אחר זה מסודרים היעדים כולל דרכי הגעה ומסלול מומלץ ומפורט עבור כל יעד. אחרי שהבנתי שלאכזיב לא נספיק להגיע וגם לא לגן החיות שבקרית מוצקין מפאת השבת, החלטתי שניסע ברכבת לנמל ת״א. 

כבר בתחנה הראשונה בה עצרנו הנסיך הקטן שאל אם הגענו לת״א (למען האמת הוא שאל אם הגענו ל״לתל אביב יא חביבי תל-אביב", אבל ניחא. פרט שולי). אמנם הרכבת נוסעת מהר, אבל עוד לפני ת"א צריך לעצור בבית של המטוסים, לברך תיירים ושכנים שחזרו מחופשה ולנופף למטוסים מהחלון. שנוסעים עם כמעט בן 4 ברכבת, מדהים לכמה דברים הוא שם לב, שמבחינתי הפכו עם הזמן לקצת שקופים. אייל התרגש לראות חיילים, שאל למה חרדים לובשים סוודר בקיץ ובין לבין הספיק לעשות עיניים לתיירת מבוגרת מרוסיה, שהייתה מוכנה לקנות לו מעדנייה בנתניה באותו הרגע.

בתחנה היעודה נפרדנו לשלום מהקרון הכחול והמשכנו באוטובוס בדרכינו לנמל.

בתור איש חינוך, מי כמוני יודע שטיול טוב הוא קודם כל הזדמנות ללמידה חוויתית. אחרי הכל, מה שהוא לא ילמד היום בגן, הוא ילמד באדיבות האפליקציה של הרכבת (היריד הבינלאומי הראשון שהתקיים בנמל לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי). אבל היסטוריה היא לא פני הכל. לא וויתרנו על סיבוב בקרוסלה (העברית הראשונה!), בשוק האוכל (שהזכיר לי שחייבים לנוסע לחו״ל), טיפוס על החומה של שובר הגלים וכמובן קינחנו בגלידה "מונטנה" המיתולוגית, אחרי הכל בוקר של חוויה תל אביבית מחייבת טעם נלווה. לא חזרנו על עקבותינו לפני שנתנו לגלים הניתצים על הסלעים לקרר אותנו מהחום.

בדרך הביתה ברכבת לפני שנרדם לי על הברך, עוד הספיק לשאול אותי ההרפתקן הקטן מתי שוב ניסע ברכבת אבל לא קצת. המון זמן. כנראה שבסוכות, אבל נראה.

ניסיתי לנסות להעיר אותו שנעשה רי מייק לפוסטר של האבא והבן, אבל העייפות של שנינו גברה. לא נורא, פעם אחרת.

קייטנת אבא

 יום חדש עלה על קייטנת אבא. גם הבוקר, הניסיונות הבלתי פוסקים להחשיך את כל הבית ולתת ללילה המשכיות מלאכותית עלו בתוהו. שש וחצי השכמה. אשתי מגבירה את הקצב, ממהרת לסיים את ההתארגנויות ויוצאת לעבודה. כל הצעותיי להתחלף איתה לא זוכות בכלל לתגובה. אני קולט את הצוציק עומד בכניסה לחדר מסתכל עליי, אבל אני לא יוצר קשר עין. "ישנת טוב"?, "איך ישנת?", "על מה חלמת"? בסדרת שאלות אני מנסה לבלבל אותו ולמנוע לשאול את השאלה המתבקשת "אבא, מה עושים היום?".

האמת, אני עייף. חם בחוץ. אפילו הבריכה בקאנטרי, התחילה להרגיש לי כמו המעיינות החמים בחמת גדר. שלא לדבר על כמות הילדים בבריכה, כמות הכדורים שחטפתי בראש וליטרים הכלור ששתיתי, מהשפרצות אקראיות ולא מתחשבות של ילדים. אז בריכה ירדה מהפרק. לא הולכים היום לבריכה.

השבוע לקחתי אותו לסרט, "מיניונים", חביב למדיי. נראה לי שאפילו לא נרדמתי פעם אחת והיו חלקים שאשכרה הייתי במתח. מזל שבן ה-3.8 שלי הפיג את המתח ודאג להזכיר לי שהמיניונים הם "בכאילו" (בהמשך אותו יום ראיתי מיניון משתק את התנועה באירלנד, אבל סבבה, בכאילו...).

אחרי שנגמרו כל הקייטנות הקונבנציונאליות, הגיע תורי להפוך לצוות הווי ובידור. ניגשתי למלאכה ברצינות המתחייבת מאיש חינוך, ובניתי לו"ז פעילויות לכל אוגוסט. הראשונים להשתבץ היו הימים אצל הסבא והסבתא. לולא התקף לב קטן של אבא שלי, (אני עוד בודק אם זה באמת היה מקרי כמו שאמא שלי מתארת) הצוציק היה אמור לבלות אצלם כמעט שבוע ימים, אבל התקף לב גרר בית הבראה, ככה שמספר הימים הצטמצם דרסטית ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין נמצא במו"מ מתקדם. שיבצתי הצגות בת"א, הצגות בעירנו, מיקי מאוס על קרח, ג'ימבורי, שעות סיפור, בריכה, ים, מזרקות מים אקראיות, מוזיאונים והתנחלות אצל קרובי משפחה רחוקים לארוחת צהריים. גם לי וגם לצוציק ברור, שלהישאר בבית זה לא אופציה ריאלית הגם שיש ספרים, טלוויזיה, משחקים, גישה בלתי נגמרת לאוכל והעיקר מזגן. כל מהדורת חדשות ששודרה, קיוויתי שתפתח במשפט "פתיחת שנת הלימודים תוקדם השנה". תכל'ס, אין סיבה להקדמה, אבל זה נהיה לפנטזיה כמעט כמו לקבל טלפון מאראלה, הגם שאני לא מנוי למפעל הפיס. החופש הגדול באמת ארוך מדי והוא לא קשה רק לנו ההורים, הוא גם קשה לילדים, שהורגלו לשגרה ופתאום כמעט חודש שלם בו הם לא יודעים מה יוליד יום. זה גם הסיבה שהכנסתי במהלך היום 'פינות קבועות' כמו התעמלות בוקר, שעת סיפור, יצירה, ומשחק.

"אבא, מה עושים היום?", הוא חזר ושאל.

"איך ישנת?", הייתי נחוש לבלבל.

(מבט ארוך מצידו)

"חשבתי שהיום נשאר בבית ונעשה מסיבת פיג'מות ולא נצא מהמיטה".

(פרצוף עצוב, הבדיחה לא עבדה)

אין ברירה, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בדרך, נעבור ליד הגן, אולי הבלתי יאמן קרה והחליטו בכל זאת להקדים את פתיחת השנה. אחרי הכל, גם בחופש, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור.

מסיבת סיום

הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.

כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו לגן חובה.

רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה. 

זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!

למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל". נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.

בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות" ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).

אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא יכול שלא להיזכר פעם נוספת  במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".

ל"ג בעומר של הגן

כבר שהחלה ההתארגנות לל"ג בעומר של הגן בווטסאפ, הרגשתי שהדברים לא הולכים לעבור חלק. מה גרם להשערה? קודם כל העובדה, שאף הורה לא מיהר להתנדב לוועדה המארגנת. לי זה עשה פלשבק, לניסיון הכושל של אשתי לקנות משלוח מנות לצוות הגן, ניסיון שגרר דיון אחד ארוך בקבוצה אבל תכלס, לא הניב תוצאות. אחרי כמה הודעות מדרבנות בקבוצה, הדברים התחילו לזוז ואפילו פתחנו קבוצת ווטסאפ שהפתיעה בפרודוקטיביות שלה. אחרי השנה, זה קצת החזיר לי את האמונה בהורים, שעד עכשיו לא פספסו הזדמנות לצאת קטנוניים.

בערב ל"ג בעומר היינו מיעוט אבות אל מול רוב אמהות. רוב ההורים בכלל הגיעו אחרי שהמדורה כבר דלקה והסאג' היה מונח במקומו. אנחנו, מיעוט האבות הגיבורים שהגיע כחלק מהוועדה המארגנת, פחדנו בעיקר מהפדיחה הצפויה לנו, אם  האש לא תתפוס והמדורה לא תדלק. אבל הרוחות הנושבות היו לטובתנו והצלחנו להרשים (אפילו את עצמנו) את הילדים ולצאת נינוחים גם מול האמהות.

כמות הפיתות שהפכתי על הסאג' לא יביישו נצר למשפחת אבולעפיה. מרוב שפיתחתי מיומנות, היו רגעים שחשבתי על שינוי קריירה. כמובן, שהיו גם רגעים אחרים, רגעים שמרוב קרבה לאש פחדתי לאבד את הגבות, אבל הטעם של הפיתה מרוחה בשוקולד 'השחר' פרווה, עם נגיעות של חול ואבנים היה שווה הכל. כן, גם זה שהבן שלי התרוצץ בין כולם והשוויץ באבא שלו, והחברים שלו לגן שפנו אליי בתור 'אבא של אייל' הסב לי לא מעט נחת.   

כל השטחים ליד המדורה שלנו נתפסו ע"י גנים אחרים, עם אותן בעיות ואותם תפוחי אדמה לא אפויים, הגם שביקשנו השכם וערב לבשל אותם קודם (מה לא היה ברור?). כל השטח נראה כמו ל"ג בעומר שאורגן ע"י וועד העובדים- המוני, רועש, צפוף. הגדילו לעשות החברים חובשי הכיפות, שהחלק האומנותי של המדורה שלהם כלל אישה חביבה על אקורדיון.

כשהתחילו לעבור הלחשושים מפה לאוזן אם אפשר להתחיל להתקפל, הופתעתי כמה כוח רצון יש להורים. בתוך דקות הכל קופל ונוקה. את הקרשים הנותרים, בזזו ילדים ממדורות סמוכות ועל אף שהצעתי 'כיבוי צופי' של הילדים למה שנשאר מהמדורה שלנו, ההורים העדיפו פתרונות מהירים יותר. יש עוד מקלחות שמחכות, ותריסר כוסות מים להביא לילדים צמאים במיטה.

בערב, הקבוצה של הגן בווטסאפ התמלאה בתמונות, אימוג'י של מחיאות כפיים ותודות, אבל התודה הכי גדולה הייתה של הצאר הקטן שלי, שנרדם מיד ואפילו לא ביקש כוס מים.

מחירות לעבדות

אמנם כל העניין בפסח, זה לחגוג את היציאה מעבדות לחירות, אי שם לפני כמה אלפי שנים, אבל איפשהו בדרך, עם המצאת המושג 'חופש פסח' נולדה למעשה עבדות חדשה. נכון, זאת עבדות 'מחמד' לעומת הפירמידות, והאמת שיש גם רגעים ממש נחמדים, אבל חופש זה לא. אז בואו לא נזרוק חול בעיניים הטרוטות של ההורים. זה חופש עבור הילדים ואני בהחלט יכול להבין למה זה נחמד להם. כל יום מטיילים במקום אחר, פוגשים מלא חברים ומשפחה, נרדמים בדרך, מתעוררים בשוק הרומי, או בגן החיות או בנחל השופט, גן עדן. השאלה שנשאלה אצלנו כל ערב סביב השולחן בחשש מהול באימה מסוימת הייתה "מה עושים מחר?". מה עוד נשאר לעשות, האם קיימת פינת חמד שבה טרם ביקרנו? האם קיימת חיה שעוד לא ליטפנו? מקור מים שלא טבלנו בו את רגלנו? עם כל החשש, הישארות בבית לא עמדה על הפרק. ניחא בת השבעה חודשים, היא תסתדר, אבל השד טזמני בן ה-3 וחצי יהפוך את הבית בהינף יד. חייבים לצאת לטייל.

הטיול המועדף שלנו בפסח השנה היה ללא ספק הפקקים, ולא סתם פקקים פקק אחד מסוים- ממחלף נתניה עד אולגה. מיכאל תזמן שעה וקצת של שכרון חושים. קצת בעיטות בכסא מאחורה, שירי פסטיגל וריח חזק וממכר של במבה באוויר. היציאה מהפקק הייתה יציאת המצרים הפרטית שלנו, הרגשנו בהחלט בני חורין לפחות עד הכניסה לקיסריה. אבל התגבשנו, באמת שכן, על כוס של גלידת מנגו או בטיול עם כלב של חברים, הבנו שלא באמת צריך לנסוע רחוק בשביל ליהנות. מדהים שעם כל הוותק (היחסי) שחשבנו שיש לנו בתור הורים, הבנו לעומק כמה דברים על ילדים שחשבנו שאנחנו יודעים, אבל לא באמת, ולא עד הסוף. כמו שהם יודעים להפתיע אותנו, ולהיות בלתי צפויים וגם לפעמים כפויי טובה, ככה הם יודעים לרגש ולאהוב הכי חזק שאפשר. השד טזמני ביקר בדוכן איפור ויצא ממנו נמר. הוא כל כך נכנס לדמות, שהוא ניגש לעוברים ושבים ושאג להפחיד אותם. ההתרגשות שלו הדביקה אותנו, ושכחנו לגמרי מהפקקים, מהרעב, מהחור בכיס (מישהו גילה למי מגישים חשבונית הוצאות?) מהעייפות המצטברת והרצון לחמש דקות של שקט עם עצמך. בים. עם בירה. יש רגעים שהם פרייסלס ולא משנה כל השאר.

לקראת סוף החופש והרצון לחזור לעבודה כדי לנוח מעט, משהו בנו רצה למשוך את החופש עוד קצת. בערב האחרון, אחרי שהשכבנו את פרעה הקטן לישון, הוא קרא לנו במוניטור. חשבנו שעוד פעם הדינוזאורים או הינשופים מפריעים לו לישון וצריך לבקש מהם יפה שיעזבו את החדר. אלא שהפעם, כנראה חג הפסח השפיע עליו יותר. הוא הצביע על השטיח ואמר, "אבא, העבדים מפריעים לי לישון, תיקח אותם אתך מהחדר". וכך, אספתי את העבדים הדמיוניים לתוך הכיס של העבד הלא דמיוני (אני), אחד, אחד כולל הזה שפספסתי ובגינו חזרתי לחדר בשנית ("מה קרה לך אבא, התבלבלת?"). העיקר שאף אחד לא יפריע לו לישון.

בינתיים, העבדים שנשארו ערים (בקושי), נמרחו על הספה מול ערוץ 'הופ' (השלט היה רחוק), "מה נעשה מחר?" שאלתי את אשתי בהלצה שלשנייה נלקחה ברצינות, "מחר נחזור לשגרה". התגעגענו.

מלך העולם התחתון

לפני חודשיים וקצת, אשתי הזעיקה אותי בבהלה לחדר של הילד. מרחק ה-5 שניות בין חדר השינה לחדר הילדים, נראה לפתע כמו נצח וכל מחשבה נוראית חלפה לי בראש כמו באוטוסטראדה עמוסה.  

התפרצתי בדרמטיות של כבאי (סמי אם תרצו) לחדר, רק בשביל לגלות את אשתי והבן שלוש משחקים בשלווה על השטיח.

"אייל, תגיד לאבא מה שאמרת לי עכשיו", דרשה אשתי מהילד בתקיפות של חוקרת ילדים.

אייל חייך אליי ובעודו ממשיך לבנות מגדל קוביות אמר כבדרך אגב: "אני מלך העולם התחתון".

הבן של איזה מלך עולם תחתון מתרועע עם הפשוש שלי בגן, היה תורי לחקור בתקיפות.

הבן של שירזי? אלחריזי? קאפונה? קורליאונה? מאיפה הוא הביא לי את זה עכשיו. התיישבתי לידו על השטיח וניסיתי לדובב אותו בעודי בונה מגדל YOU של קוביות משל עצמי.

"איילי, מי אומר 'מלך העולם התחתון'? זה מישהו בגן? הגננת? הסייעת?"

הקטן הניד את ראשו לשלילה, "לא זה באייפד, רוצה לראות?".

"רוצה מאוד" אמרתי. תוך כמה שניות הוא רץ עם האייפד בחזרה לחדר, פתח את אפליקציית הגמילה מחיתולים ("האסלה הקסומה!!") לחץ על סרטון ולפני שהספקתי להבין מה קורה, באייפד הופיעה דמות של ילד קטן, שהצליח לעשות את צרכיו עצמאית בשירותים, ולאור הצלחתו הוא הכתיר את עצמו כ'מלך העולם התחתון'.

חיבקנו את איילי ונרגענו. מלך העולם התחתון, כמה נאיבי ופשוט. בערב ישבנו אשתי ואני ודיברנו על עולם האסוציאציות הלקוי של המבוגרים. "מעניין באיזה גיל זה הופך מנאיבי למסוכן", ניסיתי לתהות בקול רם.

אין ספק כי מאז התחיל ללכת לגן עירייה, אוצר המילים שלו "התעשר" ונוספו כמה ביטויים שבהחלט הייתי שמח להוציא לו מהז'רגון. עם זה שהוא קורה לי "בלבולה" (מלשון מבולבל) ולאימא שלו מחוצפנת (מלשון חצופה) כמעט והשלמתי, גם את החספוס הישראלי שלו למדתי להעריך, כל עוד הוא מבוקר ונאמר בטעם טוב. השיא היה בסופ"ש בביקור קרובים אצל סבא-סבתא. אייל כדרכו בקודש ביקש לקבל דבר מה, שסבתא סירבה לתת. אייל, שלא נשאר אדיש, זעף ושצף כל הדרך לספה, וכשהגיע והיה במרחק ביטחון אמר לסבתא "שהוא יהרוג אותה". אמנם לא שכרנו חברת אבטחה לסבתא, אנחנו יודעים בוודאות שאין לו מושג מה הכוונה ב"להרוג" אלא רק שהקונוטציה היא לא טובה. זה כן צבט לנו קצת בלב (שלא לדבר על הסבתא שכמעט התעלפה במקום).

דרמה גדולה לא עשינו, הסברנו שיש דברים שאסור לומר, כמו 'איכסה על אוכל', ככה גם 'להרוג את סבתא', זה לא משהו שנהוג להגיד. הוא חיבק אותה וביקש סליחה ועל הדרך סובב אותה על האצבע וגרם לה להביא לו את הדבר הזה שרק דקות קודם נאסר עליו מלקבל. לא נראה לי שסבתא הבינה עד עכשיו איך זה קרה.

חוץ מחול (בנעליים בכיסים ובאוזניים) הזאטוט מביא איתו הביתה מהגן סלנג שלם, שכמו  שומרי סף אנחנו צריכים לברור ולסנן, מה הולך ומה נשאר.

הוא לומד להביע את עצמו. הוא שמח, הוא כועס. אתמול הוא אמר לי שהוא עצבני על הינשוף שמפריע לו לישון. פתחתי את החלון ודיברתי ינשופית בשביל להשיב את הסדר על כנו. 
בין 'מלך העולם התחתון' לינשוף, הוזעקתי כדי להיות 'הבורר'.

הניתוח הקיסרי שלי*

*מודע לעובדה שהכותרת עלולה לגרום למרמור אצל נשים מסוימות. הכותרת שלא על דעתה של אשתי ולמעשה בניגוד גמור לבקשתה.

מלכתחילה, אשתי יצאה בהצהרה שלא משנה מה, עד ראש השנה היא יולדת. לא הפריעה לה העובדה שבשבוע בו חל ראש השנה היא תהיה "סך הכל" בשבוע 39, כך שלי לפחות, הדרך לשבוע 41 נראתה בלתי נמנעת. למזלה של אשתי, היה חשד שהעוברית תהיה גדולה, בדומה לאחיה הבכור וניתוח קיסרי עמד על הפרק. עם חלוף השבועות ומעקב גדילה בקופת החולים, אכן החשד אומת. העוברית גדולה, ואם לא תתפתח לידה טבעית עד שבוע 38 הולכים לניתוח. למרבה ההפתעה הלידה לא התפתחה, וכך מהיום למחר מצאנו את עצמנו בתור לניתוח קיסרי "אלקטיבי". למרות שיש בתי חולים שמחייבים את הבעל להגיע במיוחד לפני, על מנת לעבור הכנה לנוכחות בחדר הניתוח בזמן הקיסרי, בבית חולים בילינסון הכלל לא חל. בבילינסון נולדים מוכנים, צ'אק נוריס סטייל. בכניסה לחדר הניתוח, קיבלתי סט בגדים של מנתח ומכיוון שהבנתי שזה הכי קרוב שאי פעם אגיע לדמות לרופא, בזמן שאשתי קיבלה הרדמה ספינאלית, אני עשיתי סלפי והתלוצצתי עם האחיות.

כשקראו לי לחדר הניתוח כולם היו במקומות והייתה הרגשה שמחכים רק לי. טוב שבאתי. החזקתי את היד לאשתי וליטפתי לה את הראש. רגע אחד היא אמרה שהיא מרגישה לחץ ושנייה לאחר מכן כבר שמעתי קולות של בכי. לכמה שניות איבדתי את הידיים והרגליים ואם הרופאה המרדימה לא הייתה מזכירה לי לצלם, סביר להניח שהיום לא היו לי תמונות. צילמתי את אשתי ואת התינוקת, את הרופאים ואת חדר הניתוח, להישאר ממוקד נראה בלתי סביר באותו הרגע. בינתיים עטפו את התינוקת והגישו אותה לאשתי. צילמתי ובכיתי, בכיתי והמשכתי לצלם. האחות קראה לי להתלוות לחדר השני שם נשקול את התינוקת וננקה אותה. התנצלתי בפני האחות על כל הבכי, והאשמתי את ההורמונים של אשתי. כנראה נדבקתי ממנה.

ניסיתי להיות נחוץ, בעודי עומד מהצד ומשקיף על האחות שעוטפת את התינוקת בשמיכה ביד אחת, חותכת את חבל הטבור ביד השנייה ובמקביל מרגיעה אותי. שרתי שירים, סיפרתי לתינוקת על המשפחה שלה ועל אח שלה בפרט ובירכתי אותה עם הגעתה לעולם הצ'וקומוקו שלנו.

למוד ניסיון ידעתי שעכשיו נעלה לתינוקייה שם יעשו לה צ'ק אין קטן ואני אחזור לחדר ההתאוששות. ביקשתי מהאחיות שעוד לא הכירו את ה'דרמה קווין' שאני סליחה, והם אמרו שזה עדיף מאבות שמשאירים את הילדים ופשוט הולכים. גם זה עשה לי לבכות. נו, הורמונים.

לחדר ההתאוששות לא נתנו לי להיכנס וכדאי לפלס את דרכי פנימה, נאלצתי לעשות עיניים לאחת האחיות שיש לנו מוצא משותף. לבסוף היא התרצתה וביקשה שאצמד אליה. כך עשיתי, עד שראיתי אישה שמאוד דומה לאשתי ושברתי מהאחות על מנת ללכת אליה.

-"לאן אתה הולך?", שאלה אותי האחות.

-"לאשתי", עניתי, בלב תוהה על השאלה המוזרה.

-"זאת לא אשתך!" היא אומרת לי.

-"זאת אשתי!" אני מתעקש.

ברגע זה באמת התעורר ספק, כאשר האישה שאליה עמדתי לגשת התרוממה מעט, מבוהלת, וסימנה לי עם היד לשלילה. "אני לא אשתך", היא לחשה.

נבהלתי. אשתי לא מזהה אותי.

או אז ראיתי גבר עומד לצידה והבנתי שהוא בעלה וזאת באמת לא אשתי.

הבכי ממוקדם התחלף לצחוק מתגלגל, ואשתי אחרי הרדמה ביקשה שאצא. אסור לה לצחוק והצחוק כנראה מדבק, בדומה להורמונים. אחרי שווידאתי שמצבה בסדר יצאתי והמשכתי לחכות לאיחוד המשפחה.

אחרי שישבתי שעה וקצת ושום דבר לא קרה הלכתי לאכול. כשחזרתי אמרו לי שאשתי עברה למחלקה ושאמהר. כל הדרך קיללתי את מרפי ורצתי.

כשהגעתי למחלקה האחות האחראית צעקה עליי ואמרה לי לא לרוץ. אין לחץ.

לה אולי אין לחץ, לי היה באותו יום הרבה מאוד לחץ.

כשהדברים החלו להירגע ולהסתדר גלגלו לחדר של אשתי אישה לא קטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים ומשקפיים דומות לאלה של אשתי.

-אתה זוכר שבלבלת אותי עם אשתך?" היא פנתה אליי.

"לא יכולת לשכוח אהה", מלמלתי לה בחזרה, ואשתי מעט נעלבת שהבלבול היה איתה רק שאלה אותי "איך יכולת?"