מסיבת סיום

הסנונית הראשונה לסוף השנה המתקרב הגיעה, מייל מהגננת. הנושא- מסיבת הסיום בגן.

כל שנה אני אומר לעצמי מחדש שהפעם אני לא מתרגש, משחק אותה נינוח ורגוע. גם ככה, אשתי ואני היחידים במשפחה שלוקחים את מסיבת הסיום ברצינות. לחתן השמחה האירוע לא אומר כלום. סתם עוד אירוע שמטריח את אמא ואבא לגן, לשבת על כסאות קטנים שהם בקושי דוחסים בו את הטוסיק. אבל ממש בקרוב, בלי לומר את המילה המדויקת וגם מבלי לדעת, הוא ייפרד מהרבה מהחברים שלו בשנה החולפת שילכו לגן חובה.

רק מהמחשבה אני יכול להזיל דמעה. 

זה נכון שלא תמיד היחסים בין כל 'החברים', כפי שהקטן קורא לילדים בגן היו אידיאליים. היו נשיכות, מדי פעם מכות, אבל 'מפגש בוקר' אחד פיצה על כל ריב ומדון. כמה פעמים באתי לעבודה והצטערתי שגם לנו אין איזה מפגש בוקר, לספר איפה היינו, מה עשינו, להתלונן, להתלהב ופה ושם גם לשמוח לאיד. כמובן שעל הדרך גם לקבל כריך עם ריבה או שוקולד 'השחר' מהבוס ורק אז להתחיל לענות למיילים, להתרוצץ בין פגישות ולהתענג על התמונות שמגיעות לקראת 12 בצהריים בקבוצה של הגן בווטסאפ. איזו גאונות!

למרות שזאת באמת רוטינה שחוזרת על עצמה כל שנה ורק הקאסט והתפאורה מתחלפים, אני לוקח את מסיבות הסיום ברצינות מחרידה. כאילו אני זה שנפרד. מצלמת סטילס ומצלמת וידאו בהיכון, מוכן לתעד כל פריים, כל תנועה כל סיטואציה מצחיקה שהקטנים יזמנו. הכי אני אוהב שהם מתחבקים כמו גדולים. האמת, רוב ההורים הם כאלה, אבל הם לעולם לא יודו בזה "זה בשביל שיהיה מה להראות לילד כשיגדל". נכון, תמשיכו להגיד לעצמכם את זה.

בזמן שהילדים שרו "מתנות קטנות" ו"ילד של אבא" לא נשארה עין אחת יבשה ביציע ההורים. אפילו ההורים הציניקנים נשברו (למען ההגינות אעיד שאני נשברתי ראשון).

אמנם במסיבת הסיום לא היללו את הישגיו הלימודיים אבל זה לא אומר שלא היו לו כאלה. לא את הכל ניתן וצריך לכמת ולהעריך בציונים דווקא. אני מסתכל על השנה החולפת ורואה כמה הוא גדל, התפתח, למד להביע את הרצונות שלו, וגם את החוצפה שבאה לו טבעית. אי-אפשר שלא להיזכר במסיבת חנוכה, בהכנות הקפדניות לפסח, בטיול של הגן. לפעמים כשאני צופה בדיעבד בכל התמונות שכבר יותר משלוש שנים שוכבות בתיקיות במחשב ולא באלבום מסודר (מחולי הטכנולוגיה), אני לא יכול שלא להיזכר פעם נוספת  במילותיו של חיים באר, "מפחיד אותי לחשוב שאני חי עכשיו את מה שפעם יהיו הזיכרונות שלי".

ל"ג בעומר של הגן

כבר שהחלה ההתארגנות לל"ג בעומר של הגן בווטסאפ, הרגשתי שהדברים לא הולכים לעבור חלק. מה גרם להשערה? קודם כל העובדה, שאף הורה לא מיהר להתנדב לוועדה המארגנת. לי זה עשה פלשבק, לניסיון הכושל של אשתי לקנות משלוח מנות לצוות הגן, ניסיון שגרר דיון אחד ארוך בקבוצה אבל תכלס, לא הניב תוצאות. אחרי כמה הודעות מדרבנות בקבוצה, הדברים התחילו לזוז ואפילו פתחנו קבוצת ווטסאפ שהפתיעה בפרודוקטיביות שלה. אחרי השנה, זה קצת החזיר לי את האמונה בהורים, שעד עכשיו לא פספסו הזדמנות לצאת קטנוניים.

בערב ל"ג בעומר היינו מיעוט אבות אל מול רוב אמהות. רוב ההורים בכלל הגיעו אחרי שהמדורה כבר דלקה והסאג' היה מונח במקומו. אנחנו, מיעוט האבות הגיבורים שהגיע כחלק מהוועדה המארגנת, פחדנו בעיקר מהפדיחה הצפויה לנו, אם  האש לא תתפוס והמדורה לא תדלק. אבל הרוחות הנושבות היו לטובתנו והצלחנו להרשים (אפילו את עצמנו) את הילדים ולצאת נינוחים גם מול האמהות.

כמות הפיתות שהפכתי על הסאג' לא יביישו נצר למשפחת אבולעפיה. מרוב שפיתחתי מיומנות, היו רגעים שחשבתי על שינוי קריירה. כמובן, שהיו גם רגעים אחרים, רגעים שמרוב קרבה לאש פחדתי לאבד את הגבות, אבל הטעם של הפיתה מרוחה בשוקולד 'השחר' פרווה, עם נגיעות של חול ואבנים היה שווה הכל. כן, גם זה שהבן שלי התרוצץ בין כולם והשוויץ באבא שלו, והחברים שלו לגן שפנו אליי בתור 'אבא של אייל' הסב לי לא מעט נחת.   

כל השטחים ליד המדורה שלנו נתפסו ע"י גנים אחרים, עם אותן בעיות ואותם תפוחי אדמה לא אפויים, הגם שביקשנו השכם וערב לבשל אותם קודם (מה לא היה ברור?). כל השטח נראה כמו ל"ג בעומר שאורגן ע"י וועד העובדים- המוני, רועש, צפוף. הגדילו לעשות החברים חובשי הכיפות, שהחלק האומנותי של המדורה שלהם כלל אישה חביבה על אקורדיון.

כשהתחילו לעבור הלחשושים מפה לאוזן אם אפשר להתחיל להתקפל, הופתעתי כמה כוח רצון יש להורים. בתוך דקות הכל קופל ונוקה. את הקרשים הנותרים, בזזו ילדים ממדורות סמוכות ועל אף שהצעתי 'כיבוי צופי' של הילדים למה שנשאר מהמדורה שלנו, ההורים העדיפו פתרונות מהירים יותר. יש עוד מקלחות שמחכות, ותריסר כוסות מים להביא לילדים צמאים במיטה.

בערב, הקבוצה של הגן בווטסאפ התמלאה בתמונות, אימוג'י של מחיאות כפיים ותודות, אבל התודה הכי גדולה הייתה של הצאר הקטן שלי, שנרדם מיד ואפילו לא ביקש כוס מים.

אחרי החגים

בשיחה השבוע עם חבר, תהינו בינינו לבין עצמנו, כמה זמן בדיוק נמשך 'אחרי החגים'. איכשהו הרגשנו תקועים בתקופה שנכפתה עלינו ללא זמן קצוב, ואנחנו לא בדיוק יודעים אם זה בסדר עדיין להגיד ש'יש שזמן', כי אנחנו רק באחרי החגים, או שאולי בכלל אנחנו צריכים להתעשת כי כבר 'אחרי החגים. החלטנו לא להחליט.

הסבתי את תשומת ליבו, שאנחנו כבר לא מדברים באותה המקצועיות על שטויות כמו בעבר. פעם היו אלה דברים ברומו של עולם, ופתאום אנחנו משאירים נושא, שעל פניו חשוב, ללא כל החלטה. כנראה אנחנו באמת מתבגרים, כמו גם האבהות שמצד אחד מעייפת ומצד שני דורשת איזה רמה מסוימת של רצינות שלא באמת מאפשרת לך לדבר על שטויות באותה מקצועיות ושיטתיות כמו בימים עברו. בסוף עוד יגידו, 'איך נתנו לו זה להיות אבא', כאילו מי זה נתנו- אשתי? משרדי ממשלה? הביטוח הלאומי? לא משנה מה אימא שלי חושבת אני די ברשות עצמי.

ואם בילדים עסקינן. כבר חודשיים שהילד בגן, ולאחרונה, להבדיל מהג'יבריש המוכר לנו הוא סופסוף התחיל לדבר לעניין.

אמנם כרגע הוא בשלב ה'מירב מיכאלי, שלו ופונה לכולם בלשון נקבה ("אבא בואי") אבל עם הנחישות שלו לדבר אי אפשר להתווכח. הנה, רק לפני יומיים הוא ביקש לישון עם אבא ואימא ותוך כדי ההירדמות הוא פנה אליי ודרש בצורה לא משתמעת לשתי פנים "אבא, זוזי". ולמרות הכותרת של הבלוג, זזתי ועוד איך זזתי. יש לי חשש קל, שהוא מקל ראש ובוחר להבין את מה שנוח לו, אבל עוד לא ביססתי את התאוריה הזאת. בינתיים, האייפד שלי (שהוא מבטא מצוין) עבר לגמרי לרשותו, ולא משנה כמה מחקרים שמדברים בגנות התופעה שלפתי מהרשת. גם את המכונית המשפחתית הוא ביקש לנכס לעצמו, אבל הגבול חייב לעבור איפשהו, לא משנה כמה הוא נמתח וכמה פעמים ביום זה קורה. אז יש לנו הסכם, שאחרי הגן הוא מתיישב מאחורי ההגה, צופר, מרוקן את המים של הווישרים ומגביר את הרדיו כאילו היה ישיש בן 90.

בינתיים, אשתי ואני גילינו את הפלא שנקרא "יום שישי, הילד בגן ואנחנו בחופש", כבר חודש ימים שימי שישי, הם שם קוד עבורנו לארוחות בוקר מפנקות על שפת הים וטיולים שלובים יד ביד באתרי מורשת. יש פעמים שאנחנו משחקים אותה תיירים ומשגעים את המלצרים. אבל כמו בסיפור הילדים המפורסם, ככה גם אצלנו, ב-12 בצהריים, השעה בה צריך לאסוף את הילד מהגן, אנחנו הופכים לדלעת.