האבולוציה של האבהות

בתור ילד, אני זוכר את העניין שהיה תמיד נוצר בבית כשאבא שלי היה נדרש לנסוע למקום כלשהו שלא במסגרת העבודה. דין טיול משפחתי בשבת היה כדין נסיעה אקראית וספונטנית לתל-אביב. שניהם כמעט תמיד לא באו בחשבון. בשבת נחים, מקסימום נוסעים למשתלה, לקרובי משפחה או למרכז קניות. וביום חול עייפים מדיי ועושים רק סופר.

כילד פחות התעמקתי בלנסות ולהבין "מדוע", הרי אוטו היה לנו, ומה הבעיה להיכנס, לשים קסטה בטייפ ולצאת בעקבות המרחבים. כעסתי, ובי נשבעתי שכאשר אני אהיה מבוגר ויהיו לי ילדים משל עצמי כל שבת נטייל. בחורף לפחות פעמיים חרמון, וביום חול נסיעה לתל-אביב באה ועוד איך באה בחשבון.

כמה שנים טובות עמדתי בהבטחה הזאת, ובאמת עם הבן הבכור טיילנו המון, כמעט כל יום שבת. פארקים לאומיים, פארקים שכונתיים, נחלים ונהרות. את כל כולם פקדנו, וגם יצאנו לברים ומסעדות באמצע שבוע, כל עוד הסבתא הייתה מוכנה לשמור.

המפנה מבחינתי קרה לפני כמה שבועות, שחברים ביקשו לקבוע מפגש בירה בתל אביב. שמעתי תל אביב ונהיה לי חום. "איפה אני אחנה", "אין שם שמאלה באף מקום", "החניה יקרה", כל התירוצים בעולם למה לא תל-אביב. זה לא שפרבר השינה בו אני מתגורר הוא אידיאלי, אבל תל-אביב הפכה להיות העיר שמעבר להרי החושך. לא מתקרבים לשם שזה לא  עניין של חיים או מוות.

כמעט במקביל ירד שלג בחרמון, כנראה בפעם אחרונה העונה ואשתי סיננה לעברי, שגם השנה לא נסענו לחרמון. חמש שנים שהיא מבקשת, ואני רק מהמחשבה על הפקק בכניסה לאתר מתמלא צמרמורות ומבטיח, שנה הבאה. שנה הבאה. הכל בשביל לנסות לדחות את הקץ.

רצף האירועים והקרבה המטרידה ליום הולדת 33 שלי לא נעלמו מעיניי, שמא לא מדובר במשהו אקראי אם כי מושרש וכנראה גם גנטי. התחלתי לתהות מתי בדיוק הפכתי לאבא שלי, ומדוע אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מה שיקרה. מה הצעד הבא, ימי שבת במשתלה?

השאלה הגדולה באמת, אם מדובר בשלב אבולוציוני הכרחי שכל האבות עוברים, קרי תחושת הכבדות, והעייפות מלווה בחשק עז לשקוע בספה לערב של תרדמת מול הטלוויזיה. האם יש טעם להילחם בזה או שהעניין מבחינתי גמור, וזה בכלל לא אני אם כי האבולוציה אשמה.

סיפרתי את התיאוריה לכמה חברים בעבודה והייתה תמימות דעים שזה לא אנחנו, זאת האבולוציה. האמת, לכמה שעות הוקל לי. אשתי לעומת זאת, גילתה פחות הבנה לתיאורית האבולוציה שפיתחתי ופסקה שהכל תירוצים וביום שבת הקרוב, היא קבעה עם עוד זוג חברים לנסוע לטייל.

-"יש כבר יעד?", שאלתי.

-"עדיין לא, יש לך רעיונות"

-"האמת, קראתי שפתחו משתלה חדשה באזור, בטח עוד לא יהיה עמוס".

הצעתי זכתה להתעלמות, אבל אני יודע, שניסיתי. באמת ניסיתי.

חופשה רומנטית

אחרי 10 שנות זוגיות, מהן 6 שנות נישואין, ו- 2 ילדים, כשכמעט שנתיים מפרידות בינינו לבין החופשה הזוגית האחרונה שלנו, החלטנו שחייבים, אבל חייבים לצאת לחופש. מלכתחילה הדרישות שלי היו מינימאליות. מלון, לא רחוק מהבית ובלי שטויות.

הילדים מצדם פרגנו מאוד, ו-24 שעות לפני שהיינו אמורים לצאת לחופשה המיוחלת, הקטנה פיתחה חום והתקפי עצבנות. לפתע צץ סימן שאלה ? מה עושים, נבטל את החופש, נמשיך לחופש כמתוכנן, אנחנו הורים רעים להשאיר את הקטנה בידיה של הסבתא?

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות של הגננת וההורים של אשתי החלטנו שקצת חום, זה צפוי מדי ואנחנו ממשיכים כמתוכנן. להגנתנו יאמר שממש היינו חייבים חופש.

אחרי שיצאנו בשעה לא שעה, לפתע צפת נראתה קרובה ואקזוטית יותר מהרצליה, אבל בסוף הגענו, טרוטי עיניים ועמוסים למכביר בתיקים. לא ברור למה הבאנו חולצות מגונדרות ושמלות ערב, אבל הבאנו. על כל מקרה שלא יבוא. לעולם אי אפשר לדעת את מי נפגוש בלובי.

הדקות הראשונות אותן בילינו לבדנו הרגישו כמו גמילה. הידיים רעדו והראש היה עמוס במטלות. הגענו, פרקנו, מה עושים עכשיו, הרי חייבים לעשות משהו, יש כל כך הרבה דברים לעשות שבטלה היא בכלל לא אפשרות, ובכלל איך נחים. הצעתי שנתחיל במשחקי היכרות, אחרי הכל, באמת עבר זמן מאז שהיינו אשתי ואני ככה לבד.

מזגנו מעט יין והרעידות חלפו. אחרי ארוחת ערב תכננו לצאת לפאב, אבל לשם שינוי לא מיהרנו לאכול כדרכנו בשגרה והתענגנו על כל ביס. פה ושם צחקקנו על הורים צעירים שבאו לחופש עם הילדים, וכל פעם ששמעתי "אבא", נורא שמחתי שהכוונה לא אליי. אני בחופש.

אחרי שישנו כמעט 11 שעות רצופות במהלכן לא קמנו להחליף חיתול, להאכיל, ללוות לשירותים המשכנו את ליל אמש בארוחת בוקר. גם הפעם נשארנו אחרונים. ככה זה כשלא ממהרים.  

התכנון המקורי היה ללכת לספא, אבל השמש השקרנית קראה לנו להליכה בים, אז הלכנו. האמת, אם יש משהו שאני מתכוון ליישם גם אחרי החופש זה הליכות בים בחורף. האוויר הקר, הרוח, ריח הים ורעש הגלים הם פשוט תענוג. אשתי הציעה ללכת בכיוון של קניון ארנה, ואני שראיתי את הנולד השארתי את הארנק בחדר. בסוף הלכנו בכיוון ולא נכנסנו. כמה חבל.

את היום הראשון המלא של החופש בילינו ברביצה באחד מבתי הקפה שעל חוף הים, בקריאת עיתונים של סוף שבוע, ספרים ובהייה בים. עייפים מהבהייה וספק מההליכה חזרנו לחדר רק בשביל לישון צהריים עד לארוחת ערב.

ביום שבת הדגדוג בידיים חזר, ובווטסאפ המשפחתי דרשנו לקבל קצת תמונות של הקטנטנים בבית. לפתע הם נראו גדולים כל-כך, שלפתע לא הבנו כמה זמן אנחנו כבר בחופש. לקטנה ירד החום והגדול לקח אחריות על סבא וסבתא ששמרו עליהם. בשביל לא להגיד שבילינו את כל הזמן בארוחות, שינה ובהייה בים ירדנו לספא. קצת בריכות קצת ג'קוזי וקדימה לארוחת ערב. התפנה מקום.

ביום ראשון השכמתי קום וכבר מיהרתי לחזור הביתה, ממש התגעגענו לקטנטנים, אפילו את האוכל טרפנו מהר-מהר, למרות שהאיסוף מהגן הוא בכלל בצהריים.

כבר בערב, אחרי שדרש לקבל וקיבל את ההפתעות שהבאנו לו, הגדול אמר לי שפעם הבאה גם הוא רוצה לבוא איתנו לחופש. מתברר, שהוא גם עייף, מהגן אבל בעיקר מלהצחיק את אחותו הקטנה.

הבטחתי לו שנדבר על זה, לקראת פסח ככה.